כשאנחנו עוצמים עיניים, אנו מסוגלים להעלות בדמיונינו תמונות, גם אם אנחנו לא רואים אותם כאן ועכשיו. אנחנו חזקים מאוד בדמיון ויזואלי. במוח שלנו מידע נקלט לראשונה באזורים הנמצאים בקרבת העורף, שם מתבצע עיבוד ראשוני מאוד, אך משם הוא ממשיך לאזורים מתקדמים יותר אשר אחראיים לגבש את התמונה המלאה ולהבין מה בדיוק אנחנו רואים מולנו. כך למשל, כשאתם רואים פנים, יופעלו אזורים מתקדמים מסוימים, וכשאתם רואים תמונות נוף, אזורים מתקדמים אחרים.
מידע חזותי שנקלט מן העיניים מגיע תחילה לאזורים אחוריים במוח, סמוך לעורף, שבהם מתבצע עיבוד ראשוני יחסית של מאפיינים פשוטים כמו קווים, כיוונים וניגודיות. משם המידע ממשיך לאזורים מתקדמים יותר, שמרכיבים יחד את "התמונה המלאה" ומסייעים לנו להבין מה בדיוק מונח מולנו. כך למשל, כאשר אנחנו מתבוננים בפנים, יופעלו אזורים מתקדמים מסוימים, ואילו בצפייה בנוף יופעלו אזורים אחרים, שמתמחים בסוגי מידע שונים.
כאן מגיע החלק המסקרן: גם כשאנחנו רק מדמיינים משהו, בלי לראות אותו כלל, רבים מאותם אזורים במוח נוטים לפעול. כלומר, המוח "מדליק" את מערכת הראייה גם בלי קלט מן העיניים. זו לא תופעה שמוגבלת לדמיון חזותי בלבד. פעמים רבות, כשאנחנו מדמיינים אירוע, המוח מתנהג במידה מסוימת כאילו הוא מתרחש באמת. גם בזמן חלימה, למשל, אזורים רבים במערכת הראייה פעילים אף שהעיניים עצומות. אם במהלך חלום "נראה" פנים, אפשר לצפות שתופיע פעילות באזור שבדרך כלל פועל כשאנחנו רואים פנים במציאות.
יש בכך היגיון. ייתכן שזו אחת הסיבות לכך שתמונות בדמיון עשויות להרגיש אמיתיות כל כך: משום שמבחינת המוח, הן אכן "אמיתיות" במובן הפיזיולוגי, כלומר הן מפעילות מסלולים דומים. אבל מכאן עולה שאלה יסודית: אם אותו מסלול פועל במוח גם כשאנחנו רואים וגם כשאנחנו מדמיינים, איך אנחנו יודעים להבדיל בין מציאות לדמיון?
מחקר שפורסם בקיץ, מצליח לראשונה להציע קצה חוט ראשוני, והוא מסקרן במיוחד. במחקר הכניסו החוקרים נבדקים לסריקת fMRI, שיטה שמודדת בעקיפין שינויים בזרימת הדם במוח וכך מאפשרת לאמוד אילו אזורים פעילים יותר בזמן משימה. מול הנבדקים הוצגו שתי תבניות פשוטות: אחת של קווים אלכסוניים הנוטים ימינה, והשנייה של קווים הנוטים שמאלה. כדי להקשות על הזיהוי, התבניות הוצגו באיכות נמוכה יחסית, בתוך "רעש" חזותי וברזולוציה נמוכה, כך שלא תמיד היה קל להבחין מה בדיוק מופיע. במקביל, בחלק מהניסויים התבקשו הנבדקים לדמיין לנגד עיניהם אחת משתי התבניות.
במחקר קודם הראו אותם חוקרים שכאשר הנבדקים מדמיינים את התבנית באותה זווית שבה היא מופיעה "באמת", הסיכוי שלהם לזהות אותה עולה, כאילו הדמיון מסייע לתפישה בפועל. הפרדיגמה הזו חשובה משום שהיא לא בוחנת רק אם גירוי הופיע במציאות, אלא גם מנסה להתקרב לשאלה מתי הנבדקים באמת תופסים אותו כגירוי אמיתי, ומתי הם למעשה רק "משלימים" אותו בדמיון. לכן החוקרים ביקשו לבדוק האם קיימים הבדלים בפעילות המוח בין מצב שבו אדם מדמיין תבנית מסוימת, לבין מצב שבו הוא רואה אותה בפועל.
התמונה הכללית הייתה מפתיעה אך עקבית עם מה שידוע: פעילות המוח הייתה כמעט זהה בין צפייה בתבנית לבין דמיון שלה. ובכל זאת, הבדל משמעותי אחד כן נמצא, והוא התרכז באזור שנקרא fusiform gyrus. זהו אזור מתקדם במערכת הראייה, שבו תתי-אזורים שונים מגיבים לסוגים שונים של פריטים מורכבים כמו פנים, אותיות ורכיבים חזותיים מורכבים נוספים. לפי החוקרים, כשהאזור הזה פעיל באופן מסוים, הוא מספק מעין אות, "סיגנל מציאות" שמסמן למוח: זה לא רק דמיון, זה משהו שמקורו בקלט חזותי ממשי.
כאן נכנסת לתמונה גם רשת נוספת: החוקרים מצאו שה-fusiform gyrus מקושר לרשת של אזורים באונה המצחית של המוח. האזורים האלה מזוהים לעיתים עם תהליכים של שיפוט, קבלת החלטות ורציונליות, מה שנוטים לתאר כ"קול ההיגיון" של המוח. במודל שהחוקרים מציעים, כאשר "אות המציאות" של ה-fusiform gyrus חוצה סף מסוים, הוא מצליח להפעיל את הרשת הקדמית. ייתכן שכך מתקבלת במוח ההכרעה שהגירוי הוא אמיתי ולא תוצר של דמיון. במילים אחרות, לא די בכך שמערכת הראייה מפיקה ייצוג דומה בדמיון ובצפייה, אלא נדרש גם רכיב שמאותת על מקור הייצוג: חיצוני מהעיניים או פנימי מהדמיון.
הממצא הזה מקבל עניין נוסף בהקשר קליני. ה-fusiform gyrus נמצא קטן יותר בסכיזופרניה, וגודלו אף נקשר ליכולת של מטופלים לזהות מצבים חזותיים כמו רגשות מהבעות פנים. סכיזופרניה מזוהה בין היתר, עם הזיות ומראות שווא, כלומר חוויות שנותנות תחושה אמיתית למרות שאין להן מקור חיצוני. מכאן עולה שאלה טבעית: האם ייתכן שפגיעה באזור הזה, או שינוי בתפקודו, מפחיתים את "אות המציאות" ולכן מקשים על ההבחנה בין מציאות לדמיון? המחקר הנוכחי לא עונה על כך ישירות, אבל הוא בהחלט מחדד את הכיוון: ייתכן שההבדל הקריטי בין מה שראינו לבין מה שרק דמיינו אינו נמצא בתמונה עצמה, אלא בחתימה העצבית שמסמנת מאין היא הגיעה.
אין ספק שהמאמר הזה מעורר שאלות נוספות שיצטרכו להיבדק בהמשך, אבל הוא מציע לראשונה ניסוח ממוקד למנגנון אפשרי: דמיון וצפייה חולקים תשתית עצבית רחבה, ובכל זאת יש "שומר סף" קטן שמכריע מתי הייצוג החזותי ייכנס אל קטגוריית המציאות.
אני רוצה להודות לתומכי הפטריאון של הבלוג, ובראשם למתן רינג, יובל שער, בני גויכמן, רועי וקראט ותמר כהן, התומכים המובילים. אם התוכן עניין אתכם, אני מזמין אתכם להפוך גם לתומכים, לעזור ל”סיור מוחות” לצמוח ולקבל מגוון רחב של הטבות כמו תכנים בלעדיים, יכולת להשפיע על הנושאים וצפייה בפוסטים לפני כולם. פרטים נוספים כאן
הצטרפו לרשימת התפוצה של הבלוג וקבלו את התכנים ישירות למייל
