למה ילדים לפעמים מפחדים מכל דבר, ולפעמים לא מפחדים מכלום?

לילדים יש מערכת יחסים מאוד מוזרה עם פחד. מצד אחד הם מפחדים מדברים שמבוגרים יודעים שאינם מסוכנים ואין סיבה לפחד מהם, למשל צלליות; אבל מצד שני, בהרבה סיטואציות שדווקא עלולות להיות מסוכנות נראה שהם מתעלמים מהפחד ולוקחים סיכונים שמבוגרים לא יקחו. המעניין כאן הוא שלא מדובר על שתי תופעות נפרדות לגמרי, אלא במידה מסוימת על שני צדדים של אותו מטבע – אותו תהליך שמתרחש במוח כשאנחנו מתבגרים.

מאחורי המצח שלכם יושבת קליפת המוח הקדם-מצחית. זהו אזור בעל חשיבות עליונה. יש לו המון תפקידים שקשורים לקבלת החלטות, ארגון וניהול, קשב ועוד. אחד התהליכים הללו הוא חשיבה רציונלית. אפשר לומר שבקליפת המוח הקדם-מצחית שלנו יושב בעצם “קול ההגיון” – הדבר שמאפשר לנו לחשוב בצורה שקולה, לשפוט ולהביע דעה על העולם, ולתת הסבר למתרחש סביבנו.

אחד האזורים שקליפת המוח הקדם -מצחית מתקשרת איתם הוא האמיגדלה, האזור שאחראי על רגשות ראשוניים כמו פחד. אם נלך בסוואנה האפריקאית ונראה מולנו אריה, האמיגדלה תפעל ותדאג שלא נתקרב אליו ולא נסכן את חיינו. אבל, אם נראה אריה בכלוב בגן חיות, לא נפחד. הסיבה לכך היא שקליפת המוח הקדם-מצחית חושבת על הדברים בצורה שקולה ומבינה שהאריה מאחורי סורגים ולכן לא יכול לפגוע בנו. לכן, היא מדכאת את פעילות האמיגדלה.

כפי שאתם בוודאי יודעים, המוח של הרך הנולד מאוד לא מפותח בהשוואה למוח של אדם מבוגר. זו גם הסיבה שבעטיה תינוקות הם חסרי ישע. המוח שלנו גדל וממשיך להתפתח עד תחילת העשור השלישי לחיינו. הדבר נכון שבעתיים לקליפת המוח הקדם-מצחית: אנחנו נולדים עם מצח קטן במיוחד, לקליפה לוקח זמן רב להתפתח. המשמעות היא שהחשיבה הרציונלית אצל ילדים פחות מפותחת, וזה גם מסביר מדוע הם מפחדים מדברים שאין סיבה לפחד מהם. קליפת המוח הקדם-מצחית לא מצליחה לדכא את האמיגדלה – לא למול הצלליות על הארון ולא למול המפלצת שבאה לאכול אותם.

אם כך, ואם ילדים אכן מפחדים מדברים לא רציונליים, למה הם מתנהגים לפעמים בצורה חסרת פחד לחלוטין? למה כשהם קופצים מגבהים בגן השעשועים או משחקים משחקי אומץ בתור נערים, המנגנון הזה לא פועל? לפעמים נדמה כאילו לאותם ילדים ובני נוער חסר “מבוגר אחראי” שיחשוב בהיגיון וימנע מהם לעשות שטויות ולפגוע בעצמם. התשובה חוזרת שוב אל קליפת המוח הקדם-מצחית: מי שמתפקדת “קול ההגיון” שלנו עדיין לא מפותחת מספיק ולכן היא לא מפעילה את האמיגדלה כדי לגרום לפחד. ואכן, מחקרים מראים שככל שאנחנו נוטלים פחות סיכונים, כך הציר שבין קליפת המוח הקדם-מצחית לבין האמיגדלה פעיל יותר.

המסקנה של כל זה היא כמובן שהמחסור בחשיבה רציונלית יכול לגרום לילדים גם לפחד פחות וגם לפחד יותר. כשאנחנו חושבים בהיגיון, אנחנו לומדים איך להתמודד עם סיטואציות בצורה שקולה ולדעת מתי לפחד ומתי לא. קליפת המוח הקדם-מצחית היא חלק מאוד חשוב בתהליך הזה, ולכן לא לחינם אצל האדם המודרני היא הגדולה ביותר ביחס לגודל המוח בהשוואה לכל בעלי החיים ושאר מיני האדם שחיו כאן לפנינו. אולי זה גם מה שיכול להסביר מדוע דווקא אנחנו הגענו עד הלום.

אני רוצה להודות לתומכי הפטריאון של הבלוג, ובראשם למתן רינג, עינבל רמות, שרה עטיה, תומר כהן ושריתי סקויאר, התומכים המובילים. אם התוכן עניין אתכם, אני מזמין אתכם להפוך גם לתומכים, לעזור ל”סיור מוחות” לצמוח ולקבל מגוון רחב של הטבות ותכנים בלעדיים, יכולת להשפיע על הנושאים וצפייה בפוסטים לפני כולם. פרטים נוספים כאן

לפעמים ילדים מתנהגים בצורה חסרת פחד לחלוטין (אילוסטרציה: GraphicsRF.com/Shutterstock)