החוקר שהצליח להבין כיצד המוח בנוי, נגד כל הסיכויים

אם תבקשו ממדענים שירכיבו רשימה של החוקרים הגדולים ביותר בהיסטוריה של חקר המוח, סביר להניח ששם אחד יחזור על עצמו מעל כולם: סנטיאגו רמון אי קחאל. החוקר הספרדי הזה, אדם רב פעלים, עמד בגאון נגד אחד המדענים הגדולים של דורו, והשתמש בשיטות של יריבו כדי להראות שדווקא הוא צודק, ובכך גילה את אחד הגילויים החשובים בהיסטוריה של מדעי המוח.

זה קרה עוד בסוף המאה ה-19. באותה התקופה לא ידעו כיצד המוח בנוי. המדען האיטלקי קמילו גולג’י, שהתגליות החשובות שלו בביולוגיה הובילו לכך שלא מעט חלקים שונים בגוף שלכם קרויים על שמו (למשל אברון גולג’י בתאים, מערכת חישת מתח השרירים וכמה סוגי תאי עצב) האמין שהמוח עשוי ממקשה אחת של חומר שהמידע החשמלי עובר בו ברציפות לאורך כל הדרך. זה היה רעיון פשוט והגיוני ולכן הוא זכה לפופולאריות רבה.

גולג’י פיתח שיטה שבה הוא השתמש כדי לנסות לתת תוקף לתיאוריה שלו. השיטה, שנקראת באופן לא מפתיע “שיטת גולג’י”, מאפשרת לצבוע מבנים במוח כך שניתן לראות אותם טוב יותר תחת מיקרוסקופ. גולג’י הצליח לראות כך לראשונה שרקמת המוח אכן מורכבת מגופים מרכזיים (מה שקרוי היום “גופי התא”), ושמהם יוצאים שלוחות שונות. אך כשמתרחקים עם השלוחות מהגוף המרכזי, הצביעה נהיתה איכותית פחות ופחות, ולא היה ניתן לראות מה קורה בקצוות. אבל גולג’י עדיין האמין שכל השלוחות האלה מחוברות אחת לשניה, והחשמל עובר כך בקלות ביניהן ומעביר את המידע בכל רחבי המוח.

אבל מדען אחד חשב אחרת. זהו כמובן רמון אי קחאל, שמלבד היותו חוקר היה בעל חיבה עזה לאומנות. קחאל נדהם מהתמונות של גולג’י, אבל הוא האמין שהמוח הוא לא מקשה אחת אלא מורכב מהמון תאים עצמאיים. השיפורים שהוא ביצע בשיטה של גולג’י אפשרו לו לראות את המוח טוב יותר, ולשים לב שהוא אכן צודק. קחאל היה כאמור גם אומן חובב, והוא צייר את התאים שהוא ראה במיקרוסקופ, והציג אותם כראייה לכך שאכן המוח בנוי משורה של מבנים קטנים עצמאיים שלא מחוברים אחד לשני.

אז כיצד המידע עובר בין התאים? המדע ידע כבר אז על החשמל שבמוח, אבל לפי הממצאים של קחאל, אם התאים לא מחוברים, החשמל לא יכול לעבור ברצף. קחאל האמין שהוא “קופץ” מתא לתא. ורק במאה ה-20 התגלה שבין התאים יש מרווח קטן מאוד שנקרא “סינפסה”, וכאשר אות חשמלי מגיע לקצה של תא אחד, מופרש לתוך הסינפסה חומר כימי, כשהחומר הכימי הזה נקלט בתא שממול, התא יוצר אות חשמלי, וכך בעצם המידע עובר בין התאים, חשמל שמומר לחומר כימי שמומר לחשמל וחוזר חלילה.

בשנת 1906, באופן מעניין ואולי מעט אירוני. קחאל וגולג’י זכו יחדיו בפרס נובל בפיזיולוגיה ורפואה. קחאל על הגילוי פורץ הדרך שאפשר להבין את המוח, וגולג’י על פיתוח השיטה שאפשרה את הגילוי. למעשה זה היה פרס הנובל הראשון שהוענק למחקר על המוח. והוא יישב בצורה מעניינת את המצב כך ששני היריבים הגדולים זכו יחד בקרדיט החשוב מכל.

בנימה אישית אני יכול להגיד שעד היום מרגש אותי לצפות בציורים של קחאל. אנחנו יודעים כל כך הרבה היום על המבנה של המוח והתאים השונים שבו, והטכנולוגיה שקיימת היום מאפשרת לנו לראות את התאים בצורה כל כך מורכבת וברזולוציה גבוהה. אבל אם נחזור שתי מאות לאחור, לזמן שהמדע עוד לא ידע כמעט דבר על מבנה המוח, הציורים של קחאל נותנים לנו מבט לרגע שבו חוקר אחד הבין שהוא מצליח לראות משהו שאף אחד לפניו עוד לא ראה, משהו שהולך לשנות את העולם.