הסוד של העטלפים: איך יונק קטן מצליח להערים על ההזדקנות?

עטלפים הם בעלי חיים מגניבים. הם מסוגלים לזהות את הסביבה שלהם רק באמצעות צלילים, לנווט בצורה מורכבת למרחקים גדולים מאוד, וכמובן לעוף. עטלפים הם היונק היחיד שעף באופן פעיל. כל זה מרתק ומסקרן, אבל נראה שפריט המידע המפתיע ביותר עליהם הוא שנראה שעטלפים "הצליחו לפצח" את הסוד לחיים בריאים וארוכים. בעניין הזה הם גם טובים בהרבה מאיתנו, בני האדם.

בקרב היונקים יש קשר ברור מאוד בין ממדי הגוף לתוחלת חיים. חיות גדולות יותר חיות זמן רב יותר, וחיות קטנות הן בעלות תוחלת חיים קצרה. עטלפים הם יונקים קטנים, יחסית, ומשקלם נע בין גרם בודד לקילוגרם אחד. מכרסמים דומים בגודלם, כמו עכברים ואוגרים, חיים בסך הכול בין שנתיים לארבע שנים.

אבל לא עטלפים. רבים מהם חיים פי עשרה יותר מהמכרסמים ומגיעים גם לגיל 20, 30 ואפילו 40. העטלף המבוגר ביותר בעולם כיום עבר מזמן את גיל 50 (אם כי ראוי לציין שעטלפים שמוחזקים בשבי חיים פחות). המשמעות היא שעטלפים מסוימים חיים פי 10 עד פי 15 יותר מתוחלת החיים הצפויה שלהם בהתאם למשקלם. אם לבני אדם הייתה תוחלת חיים דומה, היו אנשים שחיים 800 או אפילו 1,200 שנה. כלומר, לא רק שהעטלפים משיגים את תוחלת החיים הצפויה להם, הם שוברים לחלוטין את כל השיאים האפשריים.

חיים ארוכים זה טוב ויפה, אבל איכות החיים חשובה לא פחות, בפרט כשהגוף נוטה להזדקן. חוקרי עטלפים מסמנים פרטים מסוימים וחוזרים לבדוק אותם שוב ושוב. מהבדיקות האלה עולה שלא רק שהעטלפים מאריכים ימים, אלא שהם כמעט לא מפגינים סימני הזדקנות. אצל יונקים רבים מורגשת ירידה מהירה בפוריות, ביכולת התנועה ובתפקוד הכללי עם הגיל. אבל עטלפים מבוגרים יכולים להמשיך לעוף היטב, לצוד ולהתרבות גם בהגיעם לגיל שבו הם נחשבים "זקנים".

בתכונה הזאת אפשר להבחין, בין היתר, כשבוחנים את הטלומרים – מבנים בקצה הדנ"א שעוזרים להגן עליו מפני פירוק – אצל עטלפים. בכל פעם שתאים מתחלקים, הטלומרים מתקצרים במעט. ככל שתא מזדקן יותר, כך הטלומרים נעשים קצרים יותר ויש סכנה לדנ"א. אלא שבמינים מאריכי הימים ביותר מקרב העטלפים לא נמצאו סימנים להתקצרות טלומרים. הטלומרים של עטלפים מבוגרים היו באורך דומה לאלה של צעירים.

תופעה דומה אפשר לראות לפעמים בתאים סרטניים, והיא מתרחשת בזכות אנזים בשם טלומרז, שמאריך את הטלומרים ונותן לתאים הסרטניים את האפשרות לחיות לנצח. אבל בעטלפים מאריכי הימים לא נמצאה ראיה להופעתו של הטלומרז. ולפי פרופ' אמה טילינג מדבלין, שהנחתה את המחקר שהתחקה אחר הטלומרז אצל עטלפים ובהרצאה שלה היה לי הכבוד לנכוח בחודש שעבר, סביר שהדבר קשור למנגנוני תיקון דנ"א ותחזוק טלומרים שהם כנראה חזקים מאוד אצל עטלפים.

כדי לשמור על איכות חיים טובה עטלפים צריכים להתמודד עם מחלות שאופייניות לגיל המבוגר. הם עושים את זה באופן מדהים. למרות גילם המבוגר ולמרות הטלומרים שאינם מתקצרים, נדיר מאוד למצוא מקרה של סרטן בעטלפים. אחת הסיבות שבגללן הסרטן כה נדיר בעטלפים היא שבדנ"א שלהם יש מגוון מנגנוני הגנה, למשל גנים "מדכאי גידולים". כשבעל חיים חולה בסרטן הגנים האלה נוטים להיפגע. אם הם הופכים ללא פעילים, הגידול יכול לשגשג. בשנה שעברה הראו חוקרים שלעטלפים יש דרכים להעצים את פעולת הגנים הללו. למשל, אחד הגנים החשובים לדיכוי גידולים הוא TP53, שיוצר חלבון בקרה חשוב. מוטציה בגן הזה יוצרת חלבון פגום ומעלה את הסיכון להיווצרות תאים סרטניים. אלא שבכמה מיני עטלפים הגן הזה עבר שכפול והוא מופיע לפחות פעמיים. כך גם אם עותק אחד שלו נפגע, יש עותק נוסף שבאמצעותו החלבון יכול לבטא את החלבון החשוב ולדכא את הסרטן.

תופעה מדהימה נוספת אצל עטלפים היא פעולת מערכת החיסון. כולנו זוכרים שהעטלפים נשאו את נגיף הקורונה והיוו מעין מאגר טבעי למגוון נגיפים מאותה משפחה, שקרובים לאלו שתקפו בני אדם. הם נושאים גם וירוסים אחרים, שנראה שאין להם השפעה משמעותית על היונק המעופף.

בעת תגובה חיסונית מערכת החיסון מייצרת דלקת שעוזרת להשמיד את הפולשים, מגייסת תאי חיסון נוספים ועוזרת לבודד את האזור. אבל תגובה דלקתית חזקה מדי עלולה להיות מסוכנת. גם בהקשר הזה הקורונה היא דוגמה טובה, שכן במחלה הזאת הנזק העיקרי הגיע מהתגובה הדלקתית המוגברת, כולל סערת הציטוקינים שהתרחשה בתגובה להדבקה בנגיף.

אלא שמחקרים שנערכים בשנים האחרונות מראים שבמערכת החיסון של העטלף הדברים נראים אחרת, כך שבעת הדבקה התגובה הדלקתית אצל עטלפים מרוסנת מאוד. דלקת גם מקושרת להזדקנות. בגילאים בוגרים יונקים מבטאים הרבה יותר גנים הקשורים למסלולים דלקתיים, אבל עטלפים לא, מה שעשוי להיות מנגנון מרכזי בהאטת ההזדקנות שלהם.
אבל לדלקת יש, כאמור, תפקיד חשוב בתגובה החיסונית. האם כשהם מוותרים עליה העטלפים חשופים יותר לנגיפים? לא. ההפך הוא הנכון. כשעטלף נדבק בנגיף, בעקבות התגובה של מערכת החיסון ולמרות העדר הדלקת, אין עלייה ברמות הנגיפים. איך העטלפים עושים את זה? ייתכן שיש לכך קשר לאינטרפרונים.

בגוף האנושי תאים יכולים להפריש אינטרפרונים כשהם מזהים וירוס ועוזרים להכין את התגובה נגדו. אצל עטלפים מתרחש תהליך מרתק. בניגוד לבני האדם, שבגופם האינטרפרונים מופרשים רק בתגובה להופעת הנגיף, אצל כמה מיני עטלפים נמצא שאינטרפרונים מופרשים באופן קבוע ברמה מסוימת. כלומר, מערכת החיסון של העטלף נמצאת כל הזמן במצב מוכנות, ולכן כשנכנס וירוס חדש לגוף היא יודעת לטפל בו במהירות ולחסל אותו.

מדוע דווקא עטלפים פיתחו מנגנונים כל כך מרשימים שמאפשרים להם להתמודד עם מחלות ולהאריך חיים? טילינג חושבת שהדבר קשור לתעופה, שהיא אחת הפעולות האנרגטיות בעולם החי. היא גורמת לחילוף חומרים גבוה, לצריכת חמצן מאסיבית ולעבודה בלא הפסקה של מנגנוני ייצור האנרגיה. כל אלה יכולים לגרום עם הזמן לנזק למערכת ולהזדקנות מואצת. אולי בשל כך התפתחו אצל עטלפים מנגנוני הגנה מהנזק הזה, וייתכן שהם הפכו לסיבה המרכזית ליכולת שלהם להתמודד עם זקנה ומחלות. האם זה אומר שגם אנחנו יכולים ללמוד מהם לפתח יכולות חדשות נגד הזדקנות? רק הזמן יספר.

הצטרפו לרשימת התפוצה של הבלוג וקבלו את התכנים ישירות למייל