השחלות הן מהאיברים הראשונים בגוף שמראים סימני הזדקנות, הרבה לפני רוב מערכות הגוף. בשחלה קיים מאגר רחב של זקיקים, מבנים זעירים המכילים את הביציות ואחראיים גם על ייצור הורמונים חיוניים כמו אסטרוגן ופרוגסטרון. אך לאורך החיים המאגר הזה הולך ומצטמצם, בכל חודש מבשיל זקיק (או יותר) ומשחרר ביצית בתהליך הביוץ, עד שבגיל המעבר נותר מספר קטן בלבד של זקיקים פעילים. הירידה בתפקוד השחלות אינה משפיעה רק על היכולת להרות, אלא גם על מערכות רבות בגוף, ולכן לגיל המעבר יש השפעה רחבה על בריאות האישה ואיכות חייה. מאחר שתוחלת החיים עלתה משמעותית בעשורים האחרונים, נשים רבות צפויות לבלות שליש ואף יותר מחייהן לאחר גיל המעבר.
אבל שאלה אחת נותרה פתוחה: מה קורה לשחלה לאחר שהתפקיד שלה כאיבר רבייה מסתיים? החוקרת פרנצ'סקה דאנקן מאוניברסיטת נורת'ווסטרן בשיקגו פרסמה בחודשים האחרונים שני מאמרים מסקרנים שמראים לראשונה שייתכן שבגיל המעבר תפקידן של השחלות משתנה לחלוטין.
המאמר הראשון שהם פרסמו הופיע כ"קדם פרסום", כלומר עדיין לא עבר ביקורת עמיתים ולכן עדיין צריך להתייחס אליו בערבון מוגבל, אך הממצאים שלו מעניינים. החוקרים לקחו דגימות משחלות של 28 נשים בגיל המעבר, בין הגילאים 50-75, וניתחו את הרכב החלבונים שלהן. הם מצאו שהשחלה עוברת עם השנים שינוי הדרגתי, הפרופיל משתנה מכזה שאופייני למערכת הרבייה לתפקודים שונים בתכלית, למשל, כאלה שקשורים למערכת החיסון, דלקת ושיפוץ רקמות. באופן מעניין, כשבודקים סמנים ביולוגיים של הזדקנות, רואים שהם לא מסבירים את השינוי במלואו. כלומר, השינויים שנצפו אינם מוסברים רק בכך שהתאים "מזדקנים", אלא כנראה משקפים תהליך פעיל של ארגון מחדש של הרקמה ואולי הופעה של תפקידים חדשים עבורה.
ובחודש יוני הופיע מאמר נוסף של דאנקן ועמיתיה. זהו כבר מאמר שפורסם באופן סופי לאחר שכן עבר שיפוט. במחקר הזה עבדו החוקרים על שחלות של עכברות, שהן אמנם שונות מבני אדם, בין היתר כי שבטבע אינן מגיעות לגיל המקביל לגיל המעבר, אבל הן מאפשרות בחינה הרבה יותר עמוקה של הנתונים. כעת יכלו החוקרים להשוות בין שחלות של עכברות צעירות, לבין עכברות מזדקנות וכאלה שכבר הגיעו לגיל העמידה, ולראות מה השתנה.
אם אצל עכברות צעירות הגנים שמבוטאים בשחלה הם בעיקר גנים הקשורים לרבייה, כשהשחלה מזדקנת, היא מתחילה לבטא גנים שקשורים למערכת החיסון ולדלקת. בנוסף, אל השחלה מתחילים לחדור תאים מסוגים שונים במערכת החיסון, ונראה שהיא הופכת לרקמה עם מאפיינים חיסוניים. הממצאים אלה מעידים גם הם שנראה שלאחר תקופת הפוריות השחלה משנה את זהותה הביולוגית ומקבלת תפקיד חדש.
חשוב להבין שהממצאים האלה הם רק קצות חוט ראשונים. דרוש עוד הרבה מחקר כדי לאפיין מה בדיוק מתרחש בשחלות בגיל המעבר, אבל אי אפשר שלא להפליג במחשבות. משום שעולות כאן שאלות מרתקות. אם אכן לשחלה יש חשיבות גם לאחר גיל המעבר, למשל במסגרת מערכת החיסון, האם ייתכן שצריך לחשוב שוב לגבי ניתוחים להסרת שחלות בגיל המבוגר? אם ההנחה היא שהן אינן פעילות ולכן אין לכך נזק אינה נכונה, האם צריך לחשוב על כך מחדש? עם זאת, יהיו שיגידו ההפך, שייתכן שהעלייה בפעילות של גנים חיסוניים בשחלות עם הגיל יכולה לקשר בין הזדקנות לבין דלקת, שנפוצה יותר אצל אנשים מבוגרים ומקושרת למגוון מחלות שתורמות לניוון הגוף. אם כך, אולי השחלות לאחר גיל הפוריות עשויות לתרום לתהליך הזדקנות הגוף.
עדיין איננו יודעים אם השינוי הזה מועיל, מזיק או שילוב של השניים. בדיוק משום כך חשוב שלא למהר להסיק מסקנות. אבל עצם האפשרות שהשחלה ממשיכה למלא תפקיד ביולוגי גם עשרות שנים לאחר תום הפוריות משנה את הדרך שבה אנחנו חושבים על האיבר הזה, ופותחת שדה מחקר חדש ומסקרן.
אני רוצה להודות לתומכי הפטריאון של הבלוג, ובראשם למתן רינג, יובל שער, בני גויכמן תמר כהן, רועי וקראט ושמואל נוימן, התומכים המובילים. אם התוכן עניין אתכם, אני מזמין אתכם להפוך גם לתומכים, לעזור ל”סיור מוחות” לצמוח ולקבל מגוון רחב של הטבות כמו תכנים בלעדיים, יכולת להשפיע על הנושאים וצפייה בפוסטים לפני כולם. פרטים נוספים כאן
הצטרפו לרשימת התפוצה של הבלוג וקבלו את התכנים ישירות למייל
מקור: ויקיפדיה