האם אפשר לחזות את העתיד? האם יש לנו בתוכנו אילושהם כוחות פסיכוטרונים שיכולים לאפשר לנו לזהות דברים נסתרים? למשל לגלות מתחת לאיזה כוס נמצאת הגולה או מאחורי איזה וילון מסתתר הפרס הגדול? רוב הקהילה המדעית לא מאמינה בכך, ואין באמת ממצאים מניסויים שתומכים בהשערה הזו. אבל ניסוי אחד שנערך בתחילת העשור הקודם הראה שאולי דווקא זה כן המצב. ועכשיו, לאחר שהמעגל הזה סוף סוף נסגר, הגיע הזמן לספר את אחד הסיפורים המוזרים של המחקר המדעי בשנים האחרונות.
מאחורי המחקר עומד דריל בם, פרופסור מאוניברסיטת קורנל, חוקר בעל שם מכובד בעולם הפסיכולוגיה החברתית. בם תכנן ניסוי בו הנבדקים היו צריכים לנחש מאיזה צד של המסך תופיע תמונה אירוטית. אין לנו שום רמז שיכול להגיד באיזה צד התמונה תופיע, לכן המשתתפים מנחשים, ואם אכן מדובר בניחוש אקראי, הם אמורים לנחש נכונה 50% מהפעמים. אך בניסוי של בם הם צדקו ב-53% מהפעמים. זה לא הרבה מעל הממוצע, ואפשר אולי לחשוב שניתן להגיע לתוצאה הזו באקראי, אך בם לקח קבוצה מאוד גדולה של משתתפים, וככל שהקבוצה גדולה יותר כך גם הבדלים קטנים יותר ויותר הם מובהקים (ולכן אם כל אוכלוסית כדור הארץ תשתף בניסוי, הבדל של 3 נקודות אחוז מהאמצע יראה לנו גדול מאוד).
זה היה אחד משורה של ניסויים שבם עבד עליהם במשך קרוב לעשור. התוצאה הייתה מאמר שנשא את הכותרת: “להרגיש את העתיד – עדות ניסויית להשפעות רטרואקטיביות חריגות על יכולות שכליות”. בדרך כלל, מאמר שחושב שאפשר לחזות את העתיד לא היה זוכה להתייחסות מהקהילה המדעית, אבל במקרה הזה מדובר על חוקר מוערך מאוד, שביצע מחקר עומק, ופרסם את הממצאים שלו בכתב עת מדעי מהשורה הראשונה.
המחקר זכה לביקורת רבה מאוד עוד לפני שהוא יצא, חוקרים רבים טענו לכל מיני פגמים באופן המחקר של בם, והוא מצדו ניסה לענות לכל אחד ואחד מהם. אך חוקרים אחרים פעלו בדרך אחרת. במאמר הרי מתואר בדיוק כיצד הניסוי נערך, לכן אפשר לנסות לשחזר אותו. אם אכן יש לנו איזשהן יכולות לחזות את העתיד, גם חוקרים אחרים אמורים לזהות אותן אם הם יעשו בדיוק את מה שבם עשה.
אלא שכתבי העת המדעיים פחות מתעניינים בשחזור מחקרים. כתבי עת זוכים ליוקרה בין היתר כשמאמרים שמפורסמים בהם מצוטטים על ידי חוקרים אחרים, אבל אף אחד לא נוהג לצטט מאמר שבסך הכל שחזר ממצאים של מאמר אחר, אפילו לא מחקר שלא הצליח לשחזר את הממצאים (ובכך דווקא כן לימד אותנו משהו חדש), ולכן מחקרים כאלה כמעט לא מתפרסמים. על כן למרות שהעולם המדעי סובל מבעיה קשה מאוד של חוסר הצלחה בשחזור מחקרים, גם אלו שניסו לשחזר את מחקרו של בם לא הצליחו לפרסם את ממצאיהם, אף עיתון לא קיבל אותם. בדיעבד מסתבר שבחלק מהמקרים אחד המדענים ששפטו את המחקרים המשחזרים היה בם עצמו, שכמובן נגוע בניגוד עניינים.
אלא שהקולות עלו מהשטח למרות הכל, ויותר ויותר מדענים דיווחו שהם לא הצליחו לשחזר את המחקר. השנה, תריסר שנים לאחר המחקר המקורי, יצא מחקר בהיקף רחב מאוד ששחזר את הניסויים, המחקר הזה כן פורסם, וכותבי המאמר מודים בו לדריל בם על העזרה שהוא נתן להם בעבודתם, מה שמראה שהוא היה מעורב בתהליך.
כנראה, אם כן, שאין לנו איזשהי יכולת על טבעית שמאפשרת לנו לגלות דברים נסתרים. אבל הסיפור הזה מלמד אותנו משהו חשוב. קודם כל, שהקושי לשחזר מחקרים הוא בעיה קשה שהקהילה המדעית צריכה להתמודד עם האתגרים שלה, אבל הוא גם מלמד אותנו משהו נוסף על הסתברות שכולנו צריכים לזכור. בם הראה במחקר שלו שהממצאים שהוא מצא מובהקים, כלומר, שיש סיכוי קטן מאוד (בדרך כלל מתחת ל-5% זה מקובל) שהם התרחשו במקרה. אלא שחשוב שנזכור שגם דברים שיש סיכוי קטן מאוד שיקרו יכולים לקרות. האם זה אומר שצריך להפסיק להאמין למחקרים מדעיים? ממש לא. בניו יורק טיימס סיכמו זאת מצוין: “טענות שסותרות כמעט כל כלל מדעי הן כעניין של הגדרה יוצאות דופן, ולכן הן מצריכות ראיות יוצאות דופן. אם לא מביאים את זה בחשבון, ממצאים רבים נראים מובהקים הרבה יותר ממה שהם באמת”.
אני רוצה להודות לתומכי הפטריאון של הבלוג, ובראשם למתן רינג, עינבל רמות, שרה עטיה ושריתי סקויאר, התומכים המובילים. אם התוכן עניין אתכם, אני מזמין אתכם להפוך גם לתומכים, לעזור ל”סיור מוחות” לצמוח ולקבל מגוון רחב של הטבות כמו תכנים בלעדיים, יכולת להשפיע על הנושאים וצפייה בפוסטים לפני כולם. פרטים נוספים כאן
תודה רבה