הפוסט הקודם שהעליתי פה בסוף השבוע גרר ויכוחים סוערים מאוד (כשרבים, לצערי, השתמשו בשפה לא מכבדת). וכמו בדיונים אחרים עם מתנגדים לדעה המדעית, כמה מהם צירפו פה לינקים לסיפורים אישיים שתומכים בדעתם (במקרה של הפוסט הנוכחי: אנשים שמספרים כיצד הם נרפאו מסרטן בזכות קנאביס, אבל אפשר להחליף את זה גם בסיפורים של מתנגדי חיסונים או בכל מתנגדי מדע כאלה ואחרים). אני בטוח שרבים מכם נתקלים בזה גם כן, לכן בפוסט הנוכחי אני רוצה לספר מדוע סיפורים אישיים הם בעייתיים כטיעון מדעי.
ראשית, כל סיפור הוא מקרה מורכב. גם אם המספר בטוח לחלוטין שהסיפור שלו קרה רק כי הוא לקח (או לא לקח) תרופה מסוימת, יש עוד הרבה מאוד דברים שיכולים להסביר את התופעה, ובסיפור אחד של אדם אחד לא כל כך קל לבטל את כל הגורמים האחרים. למשל, לפני מספר שנים רץ ברשת סיפור על נערה שנותרה משותקת לאחר שקיבלה חיסון לפפילומה (אחד החיסונים הבטוחים כיום בשוק). אלא שרק לאחר בדיקה מעמיקה של האירוע הסתבר כי הנערה לקחה נורופן, תרופה שאליה היא רגישה. כמו שהנורופן היה הסבר מתאים יותר לתופעה, כך גם לכל סיפור שכזה יכול להיות הסבר אחר, אבל אנחנו לא חשופים אליו כשאנחנו קוראים את הסיפורים מנקודת מבט כל כך סובייקטיבית.
שנית, וזו נקודה שחשוב להבין, גם אירועים נדירים מתרחשים. אם תטילו קובייה רגילה, הסיכוי לקבל 3 הוא אחת לשש, לא סיכוי כל כך גבוה. אבל אם תטילו את הקובייה עשרים או חמישים פעמים, סביר מאוד להניח שתקבלו בכמה הטלות את המספר 3. אותו הדבר קורה לגבי אירועים נדירים. נניח שההסתברות להחלים ממחלה חשוכת מרפא מסוימת היא אחת למיליון. אבל נניח שבעולם יש 50 מיליון אנשים שחלו במחלה הזו, אז כנראה שכמה מהם (בסביבות חמישים), יחלימו ויחשבו כ”נסים רפואיים”. מספיק שכל אדם כזה יעלה את סיפורו המיוחד לאינטרנט, ויספק את הסיבה שלדעתו גרמה להחלמה שלו, והנה יש לנו כבר באזז מאוד גדול.
אם רק ננסה, אנחנו יכולים לחשוב על מיליארדים על גבי מיליארדים של צירופי מקרים שהסיכוי שלהם להתרחש הוא קטן מאוד. אבל מכיוון שיש לנו כל כך הרבה צירופי מקרים אפשריים כאלה, כמעט בוודאות שחלקם ייקרו, בדיוק כמו שבחמישים הטלות כמעט בוודאות נקבל את המספר 3 לפחות פעם אחת.
שתי הסיבות האלה מראות כמה סיפורים אישיים הם בעייתיים. לעומת זאת, המדע כן יודע להתמודד איתן. אם אני רוצה לבדוק אם דבר מסוים גורם לדבר אחר, אני יכול לעשות שורה של ניסויים, לבודד את כל הסיבות האפשריות (ובכך להתגבר על הנקודה הראשונה), ולהשתמש (בחוכמה) בכלים סטטיסטיים כדי להבין האם באמת מדובר באירוע יוצא דופן או שדווקא מדובר באירוע סביר (ובכך להתגבר על הנקודה השנייה). לכן אין כיום תחליף לניסויים, ולכן העמדה המדעית היא מדויקת הרבה יותר מאשר סיפורים אישיים של אנשים.
אם תחשבו על כך, תראו שמי שמשתמש בסיפורים אישיים כטיעונים לטובתם באופן קבוע, אלה בדיוק מי שהטיעונים שלהם לא יצליחו לעמוד בשום בדיקה מדעית: הומאופתים, מוכרי קמיעות, מתנגדי חיסונים ושרלטנים נוספים שמרוויחים כסף על חשבונכם. הם מנצלים את העובדה שבני אדם מתחברים מאוד לסיפורים אישיים ונוטים להזדהות, וכן את הטיית הזמינות שלפיה אנחנו נוטים לתפוס אירוע שנשמע לנו מיוחד או מעניין כשכיח הרבה יותר ממה שהוא באמת רק כי הוא זמין לנו בזיכרון, כדי למכור שקרים לציבור.
אחרי כל זה, צריך לזכור שסיפורים אישיים קידמו את המדע לא מעט, אסור לזלזל בהם, אבל אסור לקחת אותם כתורה מסיני, אלא להתייחס אליהם בערבון מוגבל.
