במוח האנושי יש לא פחות מ־86 מיליארד תאי עצב, בערך כמספרם של כל הכוכבים בגלקסיה. כל תא שכזה מקבל מידע מאלפי תאים אחרים, מעבד את הקלט ולאחר מכן מעביר את המידע לאלפי תאים נוספים. נקודות התקשורת בין התאים מכונות סינפסות, ולפי ההערכות במוח שלנו יש למעלה ממאה טריליון כאלה. זו רמת מורכבות גבוהה מאוד, שאולי יכולה להסביר מדוע המוח האנושי מסוגל ליכולות מרשימות כל כך.
אנחנו נולדים עם מוח קטן יחסית, משום שתעלת הלידה מוגבלת בגודלה. המוח ממשיך את התפתחותו בעשרות השנים הראשונות לחיינו. הוא גדל ומתפתח, וכך אנחנו רוכשים יכולות ולומדים להתמודד עם העולם. עם זאת, אם נסתכל כיצד משתנה מספר הסינפסות במוח עם הזמן, נגלה תופעה מעניינת. בשלב ההתפתחות העוברית ובשנתיים הראשונות של החיים נוצרות סינפסות רבות מאוד בקצב מהיר. עד כדי כך שצפיפות הסינפסות במוחו של ילד בן שנתיים עשויה להיות אפילו פי 1.5 עד פי שניים מזו של אדם בוגר. אלא שבשלב הזה קורה דבר מוזר, ובמקום להמשיך ולהגדיל את צפיפות הסינפסות עוד ועוד המוח דווקא מתחיל להשמיד אותן. התהליך, שמכונה "גיזום סינפטי", מתרחש בעצימות גבוהה בשנות ילדותנו ונחשב לאחד האלמנטים החשובים בהתפתחות המוח.
לכאורה זה נראה לא הגיוני. אם כמות גבוהה של סינפסות היא חלק מרמת המורכבות של המוח, למה פתאום היא מתחילה להצטמצם בכזו אגרסיביות? ובכן, חלק משמעותי מהיכולת ללמוד ולהתפתח קשור להסרת חיבורים שמסתבר שיש בהם פחות צורך, כדי להתמקד במה שחשוב.
דמיינו, לדוגמה, שעברתם לעיר חדשה ועכשיו אתם רוצים לדעת מה הדרך המהירה ביותר ללכת מהבית החדש שלכם לקניון. בהתחלה תנסו מגוון של דרכים, עד שלאט לאט תבינו מהי הדרך המהירה ביותר ותפסיקו להשתמש בדרכים האחרות. אפשר לדמיין את הגיזום הסינפטי כתהליך דומה, שהמטרה שלו היא בעצם להתייעל.
פגיעה בגיזום הסינפטי מקושרת גם למחלות מוח שונות. בסכיזופרניה ובאלצהיימר יש עדויות ליתר גיזום סינפטי. בשתי המחלות יש עדויות למעורבות של מערכת החיסון בתסמיני המחלה, ומאחר שלמערכת החיסון יש תפקיד משמעותי בגיזום הסינפטי, התמונה עשויה ללמד למה לא מעט יכולות קוגניטיביות נפגעות בשתי המחלות הללו.
באוטיזם, לעומת זאת, קורה ההפך. לפעמים הגיזום הסינפטי מועט מדי, ולפעמים הוא מתעכב. ייתכן שהחוסר בגיזום סינפטי מקושר לתסמינים שמקושרים לאוטיזם, כמו עומס חושי, קשיי ויסות, קושי בהבחנה בין עיקר לטפל והתנהגות חזרתית.
אי אפשר גם שלא לדבר על סינסתזיה, שבה מתרחש עירוב חושים, כך שחלק מהאנשים שחווים אותה מקשרים צלילים עם צבעים, ריחות או טעמים. השערה מרכזית (שעדיין לא נבדקה באופן מעמיק מספיק) מקשרת את תופעת הגיזום הסינפטי גם עם סינסתזיה.
המחשבה שייתכן שקישוריות יתר שלא נגזמה כראוי אצל סינסתזים, שיוצרת חיבורים בין דברים שלא מתקשרים בדרך כלל, היא מעניינת. בהינתן שגיזום סינפטי מתרחש אצל כולנו בילדות, עולה השאלה אם לא כולנו נולדנו סינסתזים, ואיבדנו את היכולת הזו כשהתבגרנו.
כך או כך, גיזום סינפטי הוא תופעה מרתקת, שמלמדת שלפעמים הדרך הכי טובה לקבל יותר, היא דווקא לצמצם.
אני רוצה להודות לתומכי הפטריאון של הבלוג, ובראשם למתן רינג, יובל שער, בני גויכמן, רועי וקראט, שמואל נוימן ותמר כהן, התומכים המובילים. אם התוכן עניין אתכם, אני מזמין אתכם להפוך גם לתומכים, לעזור ל”סיור מוחות” לצמוח ולקבל מגוון רחב של הטבות כמו תכנים בלעדיים, יכולת להשפיע על הנושאים וצפייה בפוסטים לפני כולם. פרטים נוספים כאן
הצטרפו לרשימת התפוצה של הבלוג וקבלו את התכנים ישירות למייל
