סיפורו של חוקר המוח הטרנסג’נדר שמספק זווית מעניינת על אפלית נשים באקדמיה

יום האישה הבינלאומי הוא הזדמנות לדבר  על האתגרים שנשים במדע חוות, ועל אלו שהצליחו להתמודד עם הקשיים הללו  ולהגיע להישגים מכובדים. היום נתקוף את הסוגייה הזו דרך סיפורו של בן ברס.  מדוע דווקא מדען גבר? משום שבן ברס הוא טרנסג’נדר, והחוויות שלו לאורך  השנים מספקות זווית מרתקת וחשובה על הסוגיה הזו, מכיוון מעט פחות שגרתי.

הקריירה של ברס רצופה הצלחות בדרך לפסגה, עם תארים באוניברסיטאות הנחשבות בארצות הברית, כולל דוקטורט במדעי המוח ובנוסף תואר דוקטור ברפואה, ולאחר מכן משרה  אקדמית באוניברסיטת סטנפורד היוקרתית. באמתחתו מגוון פרסים ומלגות, ומאמרים בכל כתבי העת המובילים במדעי המוח.

המחקר שלו התמקד בתאי הגליה, שהם שם כולל לכל תאי המוח שאינם תאי עצב. במשך שנים האמינה רוב הקהילה המדעית שהתאים האלה נוצרו כדי לתמוך בנוירונים, ובעברית הם אכן נקראים “תאי תמך”; אך חוקרים רבים, וברס ביניהם, הראו שלתאי הגליה יש חלק מרכזי של ממש בפעילות העצבית של המוח ושבמגוון מחלות מוח יש דווקא שינויים בפעילות שלהם.

ברס היה החבר הראשון באקדמיה הלאומית למדעים האמריקאית שיצא מהארון כטרנסג’נדר. הוא עשה זאת באמצע שנות ה-90. בשלב הזה כבר הייתה לו משרה בסטנפורד ולא מעט מוניטין. אך דווקא כמי  שהחל להזדהות כגבר בשלב מתקדם בקריירה, ברס מספר על ההבדלים ביחס של המדענים סביבו בין התקופה שבה נתפש כאישה לבין התקופה שבה הזדהה כגבר, וההבדל, כך נראה, תהומי.

בשנות ה-70 רק 11% מהסטודנטים למקצועות המדעיים בארה”ב היו נשים, ומהסיפורים של בן על התקופה שבה נתפש כברברה אפשר ללמוד עד כמה המערכת מפלה נשים ומערימה עליהן קשיים לאורך הדרך, מה שבהחלט יכול להסביר מדוע כל כך מעט מהן הגיעו למשרה המיוחלת.

כבר בתקופת התיכון הראה ברס תשוקה רבה מאוד למתמטיקה ולמדע, ותכנן ללמוד מקצוע מדעי באוניברסיטה. אך היועץ בבית הספר שלא האמין שנשים מתאימות למקצוע הזה, חסם את האפשרות שלו, והוא התקבל לתואר ב-MIT רק בזכות קורס קיץ מיוחד. במהלך התואר, אחד הפרופסורים הציג בפניהם בעייה מתמטית מורכבת. היחיד שהצליח לפתור את הבעיה היה ברס. המרצה לא האמין שנשים מסוגלות לפתור בעיה  מהסוג הזה, והאשים אותו בהעתקה.

על אף שהיו לו הציונים הגבוהים בכיתה, הוא התקשה מאוד למצוא מנחה למחקר, כי רבים לא רצו לקחת סטודנטיות. גם בשלבים מאוחרים יותר ברס חווה על בשרו את האפליה כלפי נשים; כשהתחרה על  מלגה נחשקת והפסיד אותה לגבר שפרסם עד אז רק מאמר אחד, בעוד שלו עצמו היו כבר שישה מאמרים; וכן כשבתחרות מדעית חשובה שאליה הגיעו לקו הגמר ברס וחוקר נוסף, ציין הדיקן בפני ברס שיש פערים תהומיים בין התיק שלו לבין החוקר האחר, ושכולם מתעדים לבחור בברס – אלא שלבסוף החוקר השני נבחר.

אלו רק כמה משלל סיפוריו של ברס על היחס המפלה שחווה כשנתפש כאישה, אך ברגע שהחל להזדהות כגבר, הוא החל לחוות את הצד השני של המטבע. הוא שם לב שאנשים שלא יודעים שהוא טרנסג’נדר  מתייחסים אליו הרבה יותר בכבוד מאשר חוויותיו בעבר, והרבה פחות קוטעים אותו או שואלים שאלות מתחכמות ומתנשאות כשהוא נותן הרצאות. אולי הסיפור המריר  ביותר שסיפר היה לאחר סמינר שנתן, כשהחוקר שניהל את המושב סיכם ואמר:  “בן ברס נשא היום הרצאה נהדרת, ובהחלט ניתן לראות שהעבודה שלו מרשימה הרבה יותר משל אחותו ברברה”.

כשמסתכלים על הניגודיות הכל כך בולטת בין החוויות של ברס בעת שנתפש כאישה לבין חוויותיו כשהזדהה כגבר, אפשר ללמוד עד כמה דעות קדומות כלפי נשים שלטו, ועדיין שולטות, באקדמיה, ובמידה  רבה משפיעות עד היום על שיעורי הנשים שמגיעות למשרות בכירות בעולם המדע.

באמצע שנות ה-2000 כמה חוקרים מהשורה הראשונה בעולם (כולל בכירים מעולם הקוגניציה והביולוגיה ההתנהגותית) התבטאו בנושא הפערים בין גברים לנשים במדע וטענו שהמקור להבדלים הוא לא אפליה או דעה קדומה, אלא יכולות טבעיות שקיימות אצל גברים שהופכות אותם לחוקרים טובים יותר. ברס החליט שלא לשתוק, ופרסם מאמר תגובה בכתב העת Nature בו הוא מצטט שורה של  מחקרים שלא מראים הבדלים ביכולות מתמטיות בין גברים לנשים, ומחקרים נוספים  שמדגימים עד כמה עמוקה הסטיגמה שקיימת כלפי נשים במדע. המאמר הציב את ברס  בחזית המאבק נגד אפליית נשים באקדמיה, דגל שהיה גאה לשאת לאורך כל ימיו כחוקר.

סיפורו של ברס נגדע בגיל צעיר, לאחר שאובחן עם סרטן הלבלב, אחד מסוגי הסרטן הקטלניים שקיימים בעולם. ברס נפטר בשנת 2017, והוא בן 67 בלבד. אך תרומתו למדע, הן כחוקר והן כאקטיביסט, נשארת איתנו עד היום.