איך מפחיתים את הסיכוי של חיילים לפתח פוסט טראומה?

אחד הדברים המעודדים שהמלחמה בעזה מציפה היא העלאת מודעות להשפעה של הפרעה פוסט טראומטית. הלחימה קשה מאוד, ולא מעט לוחמים חוזרים ממנה עם צלקות מנטליות שההשלכות שלהן ישארו איתם לאורך החיים. עם זאת, רוב החיילים לא יאובחנו בהפרעה פוסט טראומטית, מה שמעלה כמובן את השאלה מה מבדיל בין אלה שכן לאלה שלא, והאם ניתן בדרך כלשהי לצמצם את הסיכוי שהחיילים יפתחו את ההפרעה הזו? לפרופסור יאיר בר-חיים מאוניברסיטת תל אביב היה רעיון מעניין, וההצלחה המדהימה שלו מחלחלת כבר במבצע הנוכחי לחיילים שמשרתים בעזה ובצפון.

“קשב הוא אחד המנגנונים הבסיסיים והחשובים שבמוחינו. אנחנו קולטים בכל רגע נתון כמות אדירה של גירויים מהסביבה, ומאחר שאי אפשר לעבד את הכל, מנגנון הקשב הוא זה שמבצע את התעדוף: במה נכון שנתעסק, ומה פחות חשוב כרגע”. אומר פרופ’ בר-חיים. “בזמן חירום, מנגנון הקשב צריך לעבוד במרץ כדי לוודא שנקצה את המשאבים הראויים להתמודדות עם האיום שמולנו. אלא שכשמסתכלים על מטופלים שמאובחנים עם הפרעה פוסט טראומטית, אנחנו לא תמיד רואים את זה. הפניית הקשב אצלם מתבצעת פעמים רבות באופן אחר, וחלקם דווקא מקצים פחות קשב, גם אם באופן לא מודע, לאיומים שמולם”.

כל אלה הובילו את בר-חיים לבחון האם יש קשר בין הפניית קשב לאיומים לבין הסיכון לפתח הפרעה פוסט טראומטית. יחד עם ד”ר אילן ולד הוא ביצע מחקר בו היו מעורבים לוחמים רבים שנבחנו פעם אחת בטירונות ולאחר מכן שוב בזמן האימון המתקדם ובעת תעסוקה מבצעית, הציג להם בכל פעם תמונות ומילים מאיימות או ניטרליות, ובדק לאילו מהגירויים החיילים מקצים יותר קשב. שלא במפתיע, כשהחיילים היו בעת תעסוקה מבצעית, הם הפנו יותר משאבי קשב לגירויים המאיימים, אבל המצב לא היה זהה לכל החיילים. בעוד שבזמן שבתחילת השירות אף אחד מהמשתתפים לא אובחן באף הפרעה פסיכיאטרית, התעסוקה המבצעית השוטפת בשטחים גובה מחירים, ובממוצע מדי שנה כ-5% מהחיילים הקרביים מפתחים הפרעה פוסט טראומטית. כשבחנו את הנתונים, ראו החוקרים שהחיילים שאובחנו בדיעבד עם הפרעה פוסט טראומטית דווקא נמנעו מלהתמקד בגירויים המאיימים ו”ברחו” יותר לגירויים הנייטרלים.

“כל אחד מאיתנו מגיב אחרת לאירועים מסוכנים” אומר פרופ’ בר-חיים, “וישנם אכן כאלה שמקצים פחות קשב לאיומים בכלל ובזמן סכנה בפרט. אך כאשר אירוע טראומתי מתרחש, ואנחנו לא משקיעים בו את המשאבים הקוגניטיביים הדרושים, אנחנו לא מעבדים אותו כמו שצריך. כמו שאם לא אתרכז במבחן לא אצליח לקבל ציון טוב, כשל הריכוז במהלך אירוע טראומתי יכול להוביל להתפתחות של הפרעה פוסט טראומטית”.

אם כך, מיד עולה השאלה האם ניתן להשתמש בנתונים האלה ו”לאמן” את החיילים להפנות יותר קשב לאירועים מאיימים, ואם אכן זה יצליח, האם ניתן לצמצם את הסיכון שלהם לפתח הפרעה פוסט טראומטית בעקבות חשיפה לקרב? פרופ’ בר-חיים וד”ר ולד בחנו את השאלה הזו, ובניסוי רחב היקף שהשתתפו בו לוחמי חטיבת הצנחנים הם בדקו בדיוק את זה. חצי מהחיילים עברו ארבעה “אימונים” בני כשלוש דקות כל אחד, החצי השני לא עברו אימון. לאחר מכן חיכו החוקרים תקופה לפני שחזרו לבדוק את החיילים. במהלך תקופה זו פרץ מבצע “צוק איתן”, מה שהוסיף עוד נתונים למערכת, אך לאחר שהתוצאות סוכמו, הממצאים היו חד משמעיים: בעוד ש-7.8% מהחיילים שלא אומנו פיתחו הפרעה פוסט טראומטית כארבעה חודשים לאחר המבצע, מבין החיילים שכן אומנו המספרים היו קטנים פי שלוש, רק 2.6% מהחיילים פיתחו את ההפרעה. “מדד נוסף אותו חישבנו הוא מספר החיילים שצריכים לעבור את האימון כדי לחסוך מאדם אחד את ההפרעה. המספר הוא בערך אחד לעשרים” מוסר בר-חיים, “המשמעות היא שאם אאמן מחלקה שלמה של ארבעים חיילים, נוכל ‘להציל’ שני חיילים מחיים עם הפרעה פוסט טראומטית, בהסתכלות על הטווח של הצבא בכללותו, אלו מספרים עצומים”.

אך זה היה רק מחקר אחד, ואחת הבעיות הקשות במדע היא שמחקרים רבים לא מובילים לאותן התוצאות כשמשחזרים אותם. פרופ’ בר-חיים חשש בהחלט מכשל רפליקציה, וביצע את המחקר שוב יחד עם הדוקטורנטית צ’לסי גובר דיקן, על חיילים מחטיבת גולני. התוצאות היו זהות, מה ששכנע אותו שהאפקט אמיתי, ולא רק אותו, אלא גם את צה”ל. “בהתחלה חיל הרפואה עסק פעל להטמעת אימון הקשב הקרבי ביחידות המתמרנות של הצבא, אך העניינים התקדמו בעצלתיים עד שהמלחמה הנוכחית פרצה” מספר פרופ’ בר-חיים. “כבר בתחילת הקרבות הבינו בצבא את חשיבות הנושא, ופיתחו בזמן שיא אפליקציה שמבוססת על הניסויים שלנו שמטרתה לעזור לאמן את החיילים להפנות קשב לאיומים, בתקווה שבכך נסייע לצמצם את מקרי הפוסט טראומה מהמלחמה”. האפליקציה, “קשב קרבי”,  מופצת כעת בין הלוחמים וכבר התאמנו בה אלפי חיילים במהלך המלחמה הנוכחית, כשהתקווה היא להרחיב את המעגל עוד ועוד.

לא מעט שאלות עולות כשמסתכלים על הנתונים המדהימים האלה. בראש ובראשונה, כיצד ייתכן שמספר דקות של הסתכלות בתמונות של פרצופים מאיימים וניטרליים יכולה להיות משמעותית יותר מהאימונים האינטנסיבים שהחיילים עוברים, שחלק ממטרתם הוא בדיוק למקד את החיילים באיומים שמולם. “למפקדים יש חלק עצום בתהליך בניית החיילות של פקודיהם” מספר בר-חיים, “אך האימון שלנו הוא אימון ממוקד שמבוסס על גוף שלם של מחקרים שעוסקים בהפניית קשב והמערכות המוחיות שתומכות פעולה זו. אנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו רוצים להשיג ומעצבים את האימון כך שיותאם למטרה מאוד ספציפית ויפיק יעילות מרבית בשינוי דפוס הקשב לאיום”.

האם לאימון, להשפעה על מערכת הקשב, יכולה להיות השפעה שלילית? “גם אני חששתי מכך” מספר פרופ’ בר-חיים, “בייחוד משום שאנחנו מתעסקים עם מערכת הקשב של המון חיילים שרובם בכלל לא יפתחו הפרעה פוסט טראומטית בסופו של דבר, אבל הממצאים מהמחקרים לא מראים אפקט שלילי מחד, ויתרונות משמעותיים לאוכלוסיית החיילים שבסיכון מאידך”.

“אנחנו שולחים את טובי בנינו ליחידות קרביות, ומדי שנה רבים מהם חוזרים עם הפרעה פוסט טראומטית” מסכם פרופ’ בר-חיים. “המלחמה המתארכת בעזה צפויה להעלות את שיעור החיילים שיפתחו את ההפרעה עד לכדי 15%”. כעת, בזמן המלחמה, השיטה של פרופ’ בר-חיים משמשת ככלי מניעתי בזמן אמת, כמו שכפ”צ לנפש, וכולנו תקווה שהעבודה המרשימה שהם הציגו גם תוכל לספק לחיילים רבים עתיד טוב יותר.

הצטרפו לרשימת התפוצה של הבלוג וקבלו את התכנים ישירות למייל