במדעי המוח ניתן למצוא שפע של שאלות לא פתורות. כך למשל, אנחנו לא יודעים למה אנחנו חולמים או כיצד מוסיקה מעוררת בנו רגש – ומחקרים רבים מנסים לעסוק בכך. אולם הפעם ברצוני להתמקד בסוג שונה של תעלומות – שאלות עיצוביות שמעוררות תמיהה על הדרך שבה התפתח המוח האנושי.
אילו יכולתי לשוחח עם ה"אדריכל" שתכנן את המוח שלנו, היו לי כמה שאלות קשות על בחירות העיצוב שלו. נראה שהיה ניתן לתכנן מערכות מסוימות בצורה פשוטה ויעילה יותר. כמובן, במציאות המוח שלנו התפתח לאורך מיליארדי שנות אבולוציה, אך זה לא מונע מאיתנו לשאול את השאלות העיצוביות. במקרים מסוימים, הסתכלות על עולם החי מספקת לנו תשובות, אך לשלוש השאלות שיוצגו כאן עדיין אין הסבר משכנע.
השאלה הראשונה נוגעת למיקום העיניים ולדרך עיבוד המידע הראייתי. העיניים ממוקמות באופן הגיוני בקדמת הפנים – כך אנו יכולים למקד את הראייה לכיוון שאליו אנו מתקדמים. אולם אם נבחן את המוח, נגלה שהאזור הראשוני בקליפת המוח שמקבל את המידע הראייתי ממוקם דווקא באונה העורפית, בחלק האחורי של המוח.
במקום שהאזור החשוב לעיבוד המידע מהראייה יישב ליד העיניים ויאפשר תקשורת מהירה, המידע נאלץ לעבור כל הדרך מקדמת הראש לאחוריו כדי שנתחיל להבין מה אנו רואים. אולם העניין מסתבך עוד יותר: העיבוד לא מסתיים באזור הראייתי הראשוני. המידע ממשיך משם לאזורים נוספים הבונים שלבים נוספים בתמונה הסופית שאנו רואים – ואזורים אלה ממוקמים דווקא קדמית לאזור הראייה הראשוני.
כלומר: המידע עובר מהעיניים עד העורף, ומשם הוא חוזר קדימה עד שנוצרת התמונה הראייתית המוגמרת. נדמה שתכנון יעיל יותר היה אפשרי.
תופעה זו לא ייחודית לבני אדם. בכל החוליותנים – מדגים, דרך צפרדעים וזוחלים, ועד יונקים – אזורי הראייה הראשוניים נמצאים בחלק הגבי של המוח, רחוק מהעיניים. יוצא מן הכלל הם העופות, שאצלם האזור הראייתי אכן קרוב יחסית לעיניים.
תשובה אפשרית קשורה לעובדה שהמידע הראייתי לא עובר ישירות מהעיניים לעורף, אלא עוצר תחילה בתלמוס – גרעין הממוקם במרכז המוח ומשמש כתחנת ממסר לרוב החושים שלנו. אולם גם אם המידע היה מעובד בקדמת המוח, הוא עדיין היה צריך להגיע תחילה לתלמוס ורק אז לקליפת המוח. גם עם תחנת ממסר באמצע, נדמה שניתן היה לחסוך את הזיגזג של שליחת המידע לאחור ואז קדימה.
התופעה השנייה נקראת "קונטרה-לטרליות" – מונח המתאר את העובדה שצידי המוח מתקשרים עם הצד הנגדי של הגוף. במקום שצד ימין של המוח יתקשר עם צד ימין של הגוף, קורה ההפך: כאשר אתם מרימים את יד ימין, צד שמאל של המוח שלכם אחראי על כך. כאשר אתם חשים מגע ביד ימין, את המידע מעבד צד שמאל. אפילו הראייה שלנו פועלת כך שצד שמאל של שדה הראייה מעובד בצד ימין של המוח.
קונטרה-לטרליות מתבטאת גם בתפקודים גבוהים יותר, כמו קשב. בהפרעה הנקראת "הזנחת צד" (neglect), פגיעה בצד ימין של המוח עלולה לגרום לחולים להתעלם מדברים הקשורים לצד שמאל של העולם, ולהתייחס לעצמם ולסביבתם כאילו קיים רק צד ימין.
עוד עניין מבלבל הוא שלא כל התקשורת בין הגוף למוח היא קונטרה-לטרלית. בחוש הריח, למשל, המידע מנחיר מסוים מעובד באותו צד של המוח – תופעה הנקראת "איפסי-לטרליות". מדוע חוש הריח שונה? מה מבדיל אותו מחושים אחרים?
קיימות השערות רבות שמנסות להסביר את הקונטרה-לטרליות. אולם גם כאן, אילו הייתי אמון על תכנון המוח, נראה לי שחיבורים פשוטים יותר – מצד ימין לצד ימין – היו יעילים הרבה יותר.
השאלה השלישית נוגעת גם היא לחושים. אנחנו יצורים ויזואליים – חוש הראייה הוא החוש המרכזי עליו אנו נסמכים. במוח שלנו מוקדש לו שטח גדול יותר מכל החושים האחרים ביחד, ובלעדיו אנו אבודים באפלה, תרתי משמע.
עם זאת, העין היא איבר פגיע יחסית. איבר השמיעה, לשם השוואה, יושב בעומק הראש מתחת לכמה מהעצמות החזקות ביותר בגוף. לעומתו, העין חשופה יחסית לנזקים חיצוניים. אמנם יש לה הגנות כמו העפעפיים, עצמות המקיפות אותה וגם דמעות השומרות עליה, אבל עדיין קל יותר לפגוע בעין מאשר באוזן.
הסיבה לפגיעותה של העין היא הצורך שלה לקלוט כמה שיותר אור. אולם האם לא היה יכול להיות פתרון הנדסי שישמור טוב יותר על האיבר המרכזי הזה?
הפתרונים, כמו קודם, לצוות התכנון והעיצוב, לבורא עולם, או לאבולוציה, לשיטתכם.
אני רוצה להודות לתומכי הפטריאון של הבלוג, ובראשם למתן רינג, יובל שער, בני גויכמן, תמר כהן ורועי וקראט, התומכים המובילים. אם התוכן עניין אתכם, אני מזמין אתכם להפוך גם לתומכים, לעזור ל”סיור מוחות” לצמוח ולקבל מגוון רחב של הטבות כמו תכנים בלעדיים, יכולת להשפיע על הנושאים וצפייה בפוסטים לפני כולם. פרטים נוספים כאן
הצטרפו לרשימת התפוצה של הבלוג וקבלו את התכנים ישירות למייל
