המצאת ה-MRI שינתה את עולם הרפואה לחלוטין. טכנולוגיה שמאפשרת לנו להסתכל לתוך הגוף ולראות את האיברים הפנימים, כולל המוח, ברזולוציה שמקודם היה אפשר רק לחלום עליה, ובעיקר: ללא סכנת הקרינה שמרחפת מעל מכשירי הרנטגן, ה-CT ודומיהם, משום שהטכנולוגיה מבוססת על מגנט, ולא על הקרנה שעלולה להיות מסרטנת.
אבל גם התמונה הכי טובה של המוח לא יכולה לספר לנו מה פעיל במוח ומה לא. אלא שעם השנים התפתחה טכנולוגיה חדשה בשם fMRI (MRI תפקודי), שמאפשרת לנו להתמודד עם השאלה הזו בצורה יותר טובה. הטכנולוגיה הזו מאפשרת למדוד את זרימת הדם בחלקים שונים במוח. מאחר שאזור שפעיל מאוד צורך הרבה אנרגיה, זרימת הדם (שמביאה איתה את האנרגיה הזו), באותו אזור תהיה משמעותית יותר גבוהה.
למעשה, באמצעות הטכנולוגיה הזו, אפשר להבין הרבה יותר טוב אילו אזורים במוח קשורים לאיזו פעילות. למשל, אם נסרוק את מוחו של אדם ונבקש ממנו להרים את יד ימין, נוכל לראות אזור מאוד מסוים במוח שיהיה פעיל יתר על המידה, זהו הקורטקס המוטורי, האזור במוח שאחראי על השליטה בשרירי היד. נשמע כאילו השמיים הם הגבול, ואפשר לגלות הכל על המוח. אם אנחנו רוצים לדעת איזה אזור במוח אחראי על איזו פעילות (למשל, מה אחראי לזה שאני מתרגש בכל פעם שאני שומע שיר מסוים) כל מה שאנחנו צריכים הוא להושיב אנשים בתוך מגנט, לגרום להם לעשות משהו (למשל להתרגש מהשיר), ולראות מה קורה במוח שלהם. אז זהו, פתרנו את המוח?
מסתבר שלא, ואמנם יש יותר ויותר מחקרים שמשתמשים ב-fMRI כדי להבין את פעילות המוח, אבל גם בשנים האחרונות המדענים מבינים שהכלי הזה גם יכול להיות בעייתי ולא תמיד לספק את התשובות שאנחנו רוצים. קודם כל, חשוב להבין שאנחנו לא מודדים פה את פעילות המוח באופן ישיר, אלא רק את זרימת הדם, שאמנם מושפעת מפעילות המוח, אבל היא בכל זאת דבר שונה. חוץ מזה, אם ראינו שאזור מסוים עובד בעקבות פעולה מסוימת (נניח, הזזת היד), זה לא אומר בהכרח שהוא זה שגרם לאותה פעולה לקרות, יכול להיות שמשהו אחר גרם לשני הדברים האלה לקרות יחד. כי כמו שאומרים, “קורולציה לא מעידה על סיבתיות”, והכלי הזה נותן לנו בעיקר ידע על קורולציות, אילו דברים קורים יחד. מלבד זאת, לכלי הזה עדיין יש בעיות של רזולוציה, הן מרחבית (מה האזור המדויק שפעיל), אך בעיקר בזמן (משום שלוקח לזרימת הדם זמן להשתנות בעקבות פעילות יתר של אזור).
אך למרות הכל, fMRI הוא כלי חזק מאוד, והוא נותן לנו הרבה מידע חדש על המוח שלנו. אלא שכדי שבאמת נצליח ללמוד ממנו דברים חדשים, חשוב לשאול את השאלות הנכונות, וחשוב להבין האם הממצאים שהתגלו באמת עונים על השאלות ששאלנו. למשל, אם נחזור לשיר המרגש, יכול להיות שהאזור שה-fMRI הראה שפועל כשהשיר מושמע באמת קשור להתרגשות, אבל יכול להיות שזה גם אזור שפעיל כשאנחנו שומעים מוסיקה, או אולי כשאנחנו מקשיבים למישהו שמדבר, או סתם איזור שאחראי על זכרון ישן נושן שהשיר מעלה. חוקר טוב יצטרך לשאול את השאלה הנכונה ולבנות את הניסוי הנכון כדי להצליח להבדיל בין כל המקרים האלה. בגלל זה, נכון להיום, כלים כמו fMRI עדיין לא יודעים לתת לנו את התשובות לשאלות המורכבות והגדולות של מדעי המוח. מנגד, אין עדיין אף כלי אחר שיודע לעשות את זה, אבל עם השנים המדע הולך ומתקדם ויותר תשובות יגיעו עם הזמן.
(נכתב בתאריך 6.6.17)
