לפני כמה שנים ישבתי באירוע עם קולגות, מזגנו לנו מיץ תפוזים, וכששתיתי אותו הרגשתי מרירות מוזרה. תוך דאגה שהמיץ מקולקל, פניתי לאיש הקייטרינג. להפתעתי, הוא ידע בדיוק על מה מדובר. המיץ היה תקין וסופק על ידי חברת משקאות מוכרת. “הם עושים ניסוי חדש עכשיו”, הוא אמר, “ומוסיפים חומרים מרירים למיץ כדי לתת תחושה שמדובר במיץ ‘טבעי’ יותר, אבל בינתיים כל מה שאני שומע זה רק תלונות מלקוחות”.
הניסוי אולי לא צלח במקרה הזה, אבל מצאתי אותו מעניין. חוויה זו מהדהדת במחקר חדשני שפורסם לאחרונה, שבחר ללכת בדרך דומה כדי לאתגר את הבנתנו לגבי פעולת תרופות והשפעת אפקט הפלצבו. הרעיון הייחודי והממצאים המפתיעים זיכו את המחקר בפרס האיג נובל, המוענק למחקרים מוזרים יוצאי דופן מתוך תקווה להעלות על נס גם את המסר שמאחוריהם, ובמקרה הנוכחי בהחלט מדובר במסר שכדאי להכיר.
אפקט הפלצבו מלמד אותנו שלפעמים אם רק נצפה שטיפול מסוים יעבוד, זה עשוי לקרות גם אם הטיפול לא אפקטיבי. ולאורך השנים שורה של מחקרים הראו כיצד עצם הציפייה משנה את פעילותם של מנגנונים שונים במוח ובגוף כמו מערכת שיכוך הכאב ומערכת החיסון. שלושה חוקרים מגרמניה החליטו לבדוק האם אפשר לנצל את האפקט הזה, ולבחון מה קורה אם מוסיפים לטיפול לא אפקטיבי כמה תופעות לוואי, שאולי עשויות לגרום למטופלים לחשוב ש”התרופה עובדת” ולהפעיל את אפקט הפלצבו כדי לשפר את מצבם.
במחקר, המשתתפים קיבלו ספריי אף, כשנאמר להם שחלקם יקבלו משכך כאבים וחלקם טיפול דמה. בפועל, חלק קיבלו מים וחלק קיבלו תמיסת קפסיסין, החומר הפעיל בפלפל חריף, הגורם לאי-נעימות. לאחר מכן, כל המשתתפים נחשפו לכאב באמצעות חום ונתבקשו לדרג את עוצמתו.
התוצאות היו מפתיעות: מקבלי הקפסיסין דיווחו על פחות כאב. כמעט 95% מקבוצה זו האמינו שקיבלו משכך כאבים, לעומת רק 17% מקבוצת המים. סריקות MRI הראו פעילות מוגברת במנגנוני שיכוך כאב במוח אצל קבוצת הקפסיסין.
למה זה קרה? ברגע שהתרופה הכילה “תופעת לוואי” שגרמה לאי נוחות באף, זה שכנע את המטופלים שמה שהם מקבלים הוא טיפול אמיתי, וברגע שאנחנו משוכנעים, אפקט הפלצבו עובד והמוח מצליח לשכך במעט את הכאב.
לממצאים אלו עשויות להיות השלכות משמעותיות על עולם הטיפול התרופתי. ראשית, הם מעלים שאלות לגבי הסטנדרטים הנוכחיים של ניסויים קליניים, המשווים תרופות לטיפול דמה (בדרך כלל תמיסה פיזיולוגית). ייתכן שיש צורך בהעלאת הרף ולהשוות תרופות גם לטיפול דמה בעל תופעות לוואי מורגשות.
אך אפקט הפלצבו משפיע גם על תרופות אמיתיות, ומעלה את השפעתו של טיפול מוכח. מה שמעלה את השאלה האם נכון שחברות תרופות יוסיפו לטיפולים שלהם חומרים שגורמים לתופעות לוואי קלות, כאילו כדי “לסמן” למטופלים שהתרופה עובדת, ובכך להגביר את אפקט הפלצבו ולהגדיל את השפעת התרופה? האם זה אתי בכלל לבצע מהלך כזה? האם יש לכך יותר יתרונות או יותר חסרונות? דיונים כאלה משמעותיים עבורנו כחברה אנושית. ולכן על אף שהמחקר הזה אולי נראה מוזר, טוב מאוד שהוא מעלה אותם, וחשוב שכולנו נהפוך בהם.
אני רוצה להודות לתומכי הפטריאון של הבלוג, ובראשם למתן רינג, יובל שער, בני גויכמן ותמר כהן, התומכים המובילים. אם התוכן עניין אתכם, אני מזמין אתכם להפוך גם לתומכים, לעזור ל”סיור מוחות” לצמוח ולקבל מגוון רחב של הטבות כמו תכנים בלעדיים, יכולת להשפיע על הנושאים וצפייה בפוסטים לפני כולם. פרטים נוספים כאן
הצטרפו לרשימת התפוצה של הבלוג וקבלו את התכנים ישירות למייל
