תגלית חדשה עושה צדק עם האישה שמאחורי פענוח מבנה הדנ"א

סיפור הגילוי של מבנה הדנ"א הוא אחד מסיפורי חוסר הצדק הגדולים ביותר בביולוגיה המודרנית. שמותיהם של ג'יימס ווטסון ופרנסיס קריק נישאים בפיו של כל אדם שמתעניין בביולוגיה. שני החוקרים פרסמו ב־1953 את מודל הסליל הכפול, הישג שבזכותו הוענק להם ולמוריס וילקינס פרס נובל לפיסיולוגיה ולרפואה. אבל השלושה גנבו את הקרדיט מחוקרת אחרת, שהתגלית שלה היא זו שסיפקה את הראיה המרכזית שאפשרה את פענוח מבנה הדנ"א – רוזלינד פרנקלין.

על פרנקלין כבר סיפרתי כאן בבלוג וכיום סיפורה נעשה מוכר יותר ויותר. החוקרת היהודייה הייתה מומחית בקריסטלוגרפיה והיא עומדת מאחורי התצלום המציג את תבנית הפיזור של קרינת הרנטגן שפוגעת בדנ"א, תצלום 51. וילקינס הראה לווטסון את התצלום בלא ידיעתה של פרנקלין. ווטסון סיפר לאחר מכן בספרו עד כמה עז היה הרושם שהתצלום הותיר בו. אף על פי שהוא היה האבן המרכזית במודל שבנו ווטסון וקריק, הם מעולם לא נתנו לפרנקלין קרדיט. היא חשבה שהם הסיקו את הדברים בעצמם ונפטרה ב־1958, בגיל 37 בלבד, מסרטן השחלה.

הקהילה המדעית למדה לאט לאט להכיר בקרדיט שמגיע לפרנקלין, אבל גם לאחר שחוקרים הכירו בתרומתה עלו הרבה שאלות. איך היא לא שמה לב למה שווטסון וקריק ראו כשהם הביטו בצילום? מדוע היא עצמה לא פרסמה את תצלום 51? ברישומיה של פרנקלין אין התייחסות רבה לאותו תצלום מלבד תיאור יבש, ובטח אין בהם משהו שמעיד שהיא הבינה שמדובר בסליל כפול. אבל מחקר חדש, שמאחוריו עומדים היסטוריון של המדע מצד אחד ומומחה לקריסטלוגרפיה מהצד השני, עונה סוף סוף על השאלה הזו ומחזיר לפרנקלין חלק מהקרדיט האבוד שלה.

החוקרים חזרו לרישומיה של פרנקלין ומצאו שם תצלום מוקדם יותר, תצלום 49. בתצלום הזה נראית בצורה חדה הקרינה שחוזרת מהדנ"א. מרישומיה של פרנקלין לגבי תצלום 49 עולה בבירור: היא הבינה שמדובר בסליל כפול, ואף מדדה את מחזורי הרווחים בין החזרות של הסלילים ואת מספר מפלסי הבסיסים האפשרי בכל מחזור.

אבל תצלום 49 לא היה תצלום טוב, מסיבה טכנית. המתקן שמחזיק את הפילם לא היה מיושר מספיק טוב עם אלומת קרני הרנטגן. כתוצאה מכך התבנית כולה לא הייתה ממורכזת וחלק ממנה נחתך. לכן החליטה פרנקלין לתכנן צילום חדש, וכך בא לעולם תצלום 51 המפורסם. פרנקלין, שכבר הייתה לה הבנה מספקת של מבנה המולקולה בזכות התצלום הקודם, לא הרגישה צורך לחזור על מה שכתבה בנוגע לתצלום 49, ולכן הסתפקה בתיאור טכני בלבד.

אם פרנקלין אכן הבינה שהדנ"א הוא סליל כפול, מדוע לא פרסמה את התוצאות לפני שווטסון וקריק פרסמו את המודל שלהם? החוקרים הביטו על המשך עבודתה כדי להסביר את העניין. פרנקלין וריימונד גוסלינג, סטודנט שכתב דוקטורט בהנחייתה, זיהו מוקדם יותר כי למולקולה יש שני מצבים, A ו-B. תצלום 49 ותצלום 51 בוצעו כשהמולקולה במצב B. זהו מצב שמתקבל בתנאי לחות ומייצר תבנית פשוטה יותר. אבל מצב A מספק מבנה גבישי יותר, שעשיר יותר במידע. לכן פרנקלין בחרה להמשיך ולנתח את מצב A ולא להסתפק במידע שהיא קיבלה מהתצלומים של מצב B. באותו זמן ווטסון וקריק השתמשו במידע שכבר היה בידיה כדי ליצור את המודל שלהם, וכך בעצם זכו ראשונים בתהילה.

המחקר החדש לא טוען שפרנקלין פתרה לבדה את כל חידת הדנ"א, אבל הוא מערער את אחד הסיפורים העקשניים ביותר שנקשרו בשמה: שהיא החזיקה בידיה את התצלום המכריע ולא הבינה את משמעותו. לעיתים, כדי לתקן את ההיסטוריה של המדע, לא צריך לגלות מסמך חדש או תגלית שנשכחה. די לחזור למסמך שכבר היה בידינו ולשאול מה הוא באמת מספר.

אני רוצה להודות לתומכי הפטריאון של הבלוג, ובראשם למתן רינג, יובל שער, בני גויכמן, תמר כהן רועי וקראט ושמואל נוימן, התומכים המובילים. אם התוכן עניין אתכם, אני מזמין אתכם להפוך גם לתומכים, לעזור ל”סיור מוחות” לצמוח ולקבל מגוון רחב של הטבות כמו תכנים בלעדיים, יכולת להשפיע על הנושאים וצפייה בפוסטים לפני כולם. פרטים נוספים כאן