ריטה לוי מונטלצ’יני – מדענית פורצת דרך

לרגל יום האישה הבינלאומי אני רוצה לנצל את הבמה כדי לספר לכם על אישה אחת מעולם מדעי המוח שראויה להנצחה לדורות הבאים, אשה שפרצה המון תקרות זכוכית, והגיעה לפריצות דרך מדהימות בחקר המוח. הכירו את זוכת פרס נובל, המדענית היהודיה-איטלקיה ריטה לוי מונטלצ’יני.

עוד לפני שנגיע למחקר שלה, מרשים להסתכל כבר על תחילת דרכה. כמדענית יהודיה צעירה באיטליה של שנות השלושים היא נתקלה בשורה של מחסומים, ובנחישות יוצאת מגדר הרגיל התמודדה עם כולם. אביה אסר עליה ללמוד מקצוע, הוא האמין שמקומה של האישה הוא בטיפול במשק הבית ובילדים. אך ריטה מרדה בו ונרשמה בכל זאת לבית הספר לרפואה, אותו סיימה בהצטיינות יתרה ב-1936. כשחוקי הגזע שחוקקו באיטליה אסרו על יהודים לעסוק ברפואה ובהמשך גם בעבודת מחקר באקדמיה, לוי לא ויתרה, היא המשיכה בעבודת המחקר שלה בחדר השינה שלה בבית משפחתה בטורינו. בהמשך עם הכיבוש הגרמני, היא עבדה תחת שם בדוי (בזכותו הצליחה להתחמק מהשילוחים למחנות ההשמדה), נדדה ברחבי איטליה והצטרפה לפרטיזנים, אך כל העת היא המשיכה במחקרה, והתוותה את הבסיס המדעי לתגלית הגדולה שאליה תגיע כעבור עשור, תגלית שזיכתה אותה בפרס נובל.

פריצת הדרך של ריטה לוי מונטלצ’יני קשורה לגורמי גדילה של תאים. תאי העצב שנמצאים במוח מדברים זה עם זה. הם שולחים שלוחות שנפגשות עם שלוחות של תאים אחרים, במקומות הנקראים “סינפסות”. דרך הסינפסות התאים מעבירים זה לזה מידע. במוח שלנו יש כמות בלתי נתפסת של שש קואדריליון (!!!) סינפסות בין תאים. כיצד “יודעים” תאים שזה עתה נוצרו לנווט את עצמן בתוך יער התאים העצום שנמצא בתוך המוח ולשלוח שלוחות שיגיעו אל הסינפסה הנכונה, אל נקודת המפגש בה מחכה להם תא אחר שרוצה לקבל מהם מידע?

ריטה לוי גילתה דבר מדהים: ישנם תאים שיודעים להפריש חומרים מסוימים, שנקרא להם בשם הכולל “גורמי גדילה”. על תאי העצב שנוצרו יש קולטנים מיוחדים שיודעים לחוש את גורמי הגדילה האלה, ולגרום לתא לגדל שלוחה שתגיע עד למקום שממנו גורמי הגדילה הופרשו, בצורה שמזכירה אולי את המשיכה של פרפרים לאור.

התהליך הזה הוא אחד התהליכים הקריטים ביותר בהיווצרותו והתפתחותו של המוח שלנו. הוא מתחיל לקרות אצל עוברים בעודם ברחם, ממשיך עד שהמוח מסיים את התפתחותו בשנות העשרה המאוחרות, ואף מתקיים לאחר מכן באזורים מסוימים אצל בני אדם בוגרים. יתרה מזאת, מסתבר שגם גידולים סרטניים משתמשים בגורמי גדילה כדי להתפתח ולגדול. גילויה של מונטלצ’יני איפשר פיתוח של תחום חדש של טיפולים לסרטן, כולל התרופה המפורסמת הרצפטין. התגלית הזו הייתה חשובה מספיק כדי שריטה לוי מונטלצ’יני תבחר בשנת 1986 לזוכה בפרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה (ביחד עם עמיתה למחקר סטנלי כהן).

מעבר לכך, ריטה הייתה אדם מרשים גם בעולם החוץ-אקדמי. היא נלחמה למען זכויות נשים, ובפרט למען הזכות לעבור הפלות, וכן הייתה פעילה חברתית נמרצת אפילו בגיל מבוגר. היא גם מעולם לא התחתנה, כי האמינה שחיי משפחה יפגעו בעבודתה המדעית. היא הגיעה לגיל 103, והפכה בכך לנובליסטית המבוגרת ביותר בהיסטוריה. אך לצערנו הרב נפטרה לפני כמעט שש שנים. לא זכיתי להכיר אותה באופן אישי, אך הפרופסורים שעבדו איתה מספרים לי על אישה מעוררת השראה, חריפה מאוד, אבל גם נעימה וידידותית.

כולי תקווה שסיפורה של ריטה לוי מונטלצ’יני יעודד יותר נשים לעסוק במדע, ובעולם מדעי המוח בפרט, ושנזכה לראות אקדמיה שוויונית יותר, מייצגת יותר, שתכיל עוד ועוד נשים שיגיעו לפריצות דרך ויובילו את האנושות לעתיד טוב יותר.