רוצים להיות חכמים כמו איינשטיין? אולי כל מה שצריך זה… לאכול את המוח שלו?

הפעם נחזור לאחד הניסויים המוזרים והשנויים במחלוקת בהיסטוריה של מדעי המוח. ניסוי שביצע אחד המדענים הצבעוניים שהקהילה שלנו ידעה, אדם שניסה להבין כיצד זכרון שמור במוח, והחליט לעשות את זה בדרך מעניינת במיוחד.

ג’יימס מקונל היה חוקר אמריקאי צעיר שעבד בשנות החמישים של המאה ה-20 על תולעים שטוחות, בעל חיים הרחוק מאוד אבולוציונית מהאדם, אך כזה שמחזיק במוח מובחן. בהשראת איוון פבלוב, החוקר הרוסי שהצליח ללמד כלבים לרייר למשמע פעמון לאחר שהצמיד את הצליל למתן אוכל, מקונל הראה שאפשר ללמד התניות גם תולעים שטוחות.

לתולעים שטוחות יש יכולת מדהימה שכמעט ולא קיימת בעולם החי: אם הן מאבדות חלק מגופם – הן מסוגלות לשחזר אותו. עד כדי כך היכולת שלהן טובה, שאם נחתוך תולעת שטוחה ונשאיר לה רק את הזנב – היא תפתח מחדש את רוב הגוף שלה, כולל המוח, העיניים ורוב מערכת העצבים. על פניו, תולעת שעברה חיתוך כזה ומפתחת את מוחה מחדש, לא אמורה לזכור דברים שלמדה בעבר. ועם זאת, מקונל הראה שאם מלמדים את התולעים התניות פבלוביות ואז חותכים אותן באופן שיחייב אותם לפתח את המוח מחדש – הן עדיין יזכרו את מה שהן למדו.

בעקבות הניסוי ביצע מקונל ניסוי נוסף שבו הוא כבר הלך לכיוון הזוי במיוחד. הוא אימן תולעים למשימה, הרג אותן, ואז נתן לתולעים אחרות לאכול אותן. לתדהמת כולם, התולעים הקניבליות שאכלו את חבריהן למדו את המשימה מהר יותר מקבוצת בקרה, כאילו הזיכרונות עברו אליהן בעת האכילה ואפשרו להן ללמוד את המשימה מהר יותר. מקונל טען שהניסוי שלו מראה שיש חומר מסוים שבו שמורים הזיכרונות. הוא האמין שהחומר הזה הוא ה-RNA, המולקולה שדרכה התאים מעתיקים את ה-DNA כדי ליצור חלבונים.

הניסוי הותיר את הקהילה המדעית המומה והעולם היה כמרקחה. מקונל התפרסם בן לילה וזכה במגוון מענקי מחקר, אך קמו לו גם לא מעט מתנגדים שטענו שיש בעיות באופן שבו ביצע את המחקר. כך או אחרת, ההייפ היה בשמיים: אם אני רוצה להיות גאון בפיזיקה, האם זה אומר שכל מה שאני צריך זה לאכול את המוח של אלברט איינשטיין? אם אני רוצה ללמוד יפנית, האם זריקת RNA מאדם דובר יפנית תחסוך לי שנים של למידה?

רבים ניסו לשחזר את הניסוי של מקונל ולבדוק אם התופעה יכולה להתרחש גם בבעלי חיים אחרים, החל מדבורים ועד לעכברים וחולדות. על אף שחלק מהמחקרים האלה הראו תוצאות שעשויות לתמוך בכך, רוב המחקרים העלו חרס. מחקרו של מקונל מעולם לא שוחזר במלואו ועם הזמן ההמולה סביבו וסביב “הזיכרון הכימי” שככה. מקונל הפך עם השנים לאיש מדע פופולרי המופיע באופן תדיר בתקשורת. הוא גם פרסם כמה סיפורים קצרים ועיתון מדעי סאטירי.

אז כיצד בכל זאת נשמר הזיכרון? רוב הקהילה המדעית סבורה שהוא מאוחסן ברשתות של תאי העצב במוח, בפעילות שלהם ובקשרים ביניהם, ולא כמולקולות כימיות שניתן לשלוף ולהעביר בין בעלי חיים או בני אדם. ועם זאת, יש עדיין מי שמסרבים לוותר על תיאוריית “הזיכרון הכימי” של מקונל. לפני מספר שנים פרסמו מדענים מקליפורניה מחקר שבו הם העבירו מולקולות RNA מחלזונות שלמדו מטלה מסוימת לחלזונות אחרים, ואלה הגיבו כאילו הם למדו את המטלה בעצמם.

האם זה אומר שלמרות הכל מורשתו של מקונל עדיין שרירה וקיימת? רק הזמן יוכל לספר.

אני רוצה להודות לתומכי הפטריאון של הבלוג, ובראשם למתן רינג, עינבל רמות, שרה עטיה, ותומר כהן, התומכים המובילים. אם התוכן עניין אתכם, אני מזמין אתכם להפוך גם לתומכים, לעזור ל”סיור מוחות” לצמוח ולקבל מגוון רחב של הטבות ותכנים בלעדיים, יכולת להשפיע על הנושאים וצפייה בפוסטים לפני כולם. פרטים נוספים כאן