בואו נעשה ניסוי. מדי פעם אתם נתקלים בוודאי בכתב ברייל, בין אם במעלית או באוטובוס. בפעם הבאה שזה קורה, נסו להניח את האצבע על אות אחת, בלי להסתכל עליה קודם, וכעת נסו להבין אם רק באמצעות מגע אתם מסוגלים להסיק איך האות נראית, והיכן בדיוק נמצאות הבליטות שעליה.
בהתחלה, כשרק תניחו את האצבע, תרגישו שזה בלתי אפשרי לחלוטין, משום שמישוש אקטיבי יעיל הרבה יותר לזיהוי מאשר מגע פסיבי; אבל גם לאחר שתמששו מעט, סביר מאוד שלא תצליחו לזהות. איך זה ייתכן? הרי כתב ברייל אמור להיות פשוט לזיהוי ולקריאה באמצעות מישוש.
ארבע בינואר, יום הולדתו של לואי ברייל , הוא “יום כתב הברייל הבינלאומי”, וזו הזדמנות טובה להסביר למה קשה כל כך לקרוא את הכתב הזה, אלא אם כן אתם מאומנים בכך.
אנחנו חשים מגע כי מתחת לעור שלנו יש קצות עצבים שעליהם קולטנים מיוחדים. הם נמצאים בכל רחבי הגוף שלנו, אבל לא מפוזרים בצורה שווה בכל מקום. כך למשל, אם תבדקו פיסה מגב היד תראו שיש בה הרבה פחות תאי עצב מאשר על פיסה זהה מכרית האצבע. יש בזה היגיון; האצבעות שלנו הן איבר חשוב למישוש הרבה יותר מאשר גב היד, ולכן חשוב שנשקיע שם הרבה משאבים כדי שנוכל לזהות דברים באמצעות מגע באצבעות.
המשמעות של השוני בצפיפות העצבים היא שבאזורים שונים יש לנו יכולת הפרדה, רזולוציה, שונה. אם תיגעו עם שני קיסמים בשתי נקודות רחוקות על האצבע (כשהעיניים סגורות כמובן), תרגישו מיד שמדובר בשתי נגיעות, אבל אם שני הקיסמים יהיו קרובים מאוד אחד לשני, לא תוכלו לזהות שמדובר בשתי נקודות, אלא תחושו רק בנקודה אחת.
הרזולוציה של איברים שונים בודקת מהו המרחק המינימלי שבו אנחנו מצליחים להפריד בין שתי הנקודות. בכרית האצבע, היכן שיש הרבה עצבים, הרזולוציה ממש גבוהה, ואנחנו מסוגלים לזהות שתי נקודות במרווח של מילימטרים ספורים זו מזו, בעוד שעל גב היד, הרזולוציה יורדת בערך פי שניים.
איך כל זה קשור לכתב ברייל? המרחק הסטנדרטי בין שני המרכזים של נקודות שכנות בכתב ברייל הוא שני מילימטרים וחצי, וקוטרה של כל נקודה הוא כמילימטר וחצי. לכן כשרבים מכם נוגעים בשתי נקודות ברייל קרובות אתם לא מצליחים להפריד ביניהן, ומרגישים שזו רק נקודה אחת.
אז כיצד עיוורים קוראים ברייל? עם קצת אימון, גם כאן מערכת העצבים שלנו לומדת ומשתפרת. יכולת ההפרדה של כריות האצבע אצל קוראי ברייל טובה הרבה יותר, כמילימטר בממוצע. לכן, כשאתם והם מניחים את אצבעותיכם על אותו הטקסט, מה שעבורכם נראה כמו רצף לא ברור של בליטות, נקלט באצבעות שלהם בצורה בהירה הרבה יותר.
באופן מעניין, השינוי המשמעותי שרואים במוח של קוראי ברייל הוא פעילות רבה יותר דווקא באזורים שקשורים לראייה. ייתכן שהאזורים האלה משנים את פעילותם לאחר שהראייה נפגעת ועוזרים לשאר החושים להתחדד, וייתכן גם שכשעיוורים ממששים את לוחות הברייל, הם מסוגלים “לראות” את האותיות בעיני רוחם.
כך או כך, גם אנשים עם ראייה תקינה יכולים ללמוד לקרוא ברייל, ואת השיפור ניתן לראות גם אצלם (אם כי אצל עיוורים מלידה התופעה חזקה הרבה יותר). אז אם אתם לא מבינים מדוע אתם לא מצליחים להרגיש את אותיות הכתב הזה כמו שהייתם מצפים, כל מה שצריך הוא רק ללמוד ולהתאמן.
הצטרפו לרשימת התפוצה של הבלוג וקבלו את כל התוכן ישר למייל
כתב ברייל (Eddau – ויקיפדיה)