למה עטלפי פירות לא מפתחים סוכרת?

סוכרת היא אחד האתגרים הבריאותיים הגדולים ביותר של האנושות. ב-2022 היא עלתה לכלכלה האמריקאית 412 מיליארד דולר. מספר חולי הסוכרת בעולם גדל יותר מפי ארבעה ב-30 השנים האחרונות ועומד על 830 מיליון איש, כלומר יותר מאחד מ-10 אנשים בעולם מאובחן עם סוכרת, והיד עוד נטויה; עד 2045, לפי הערכות של חוקרים, המספר עוד צפוי לגדול פי 1.5.

חוקרים בכל רחבי העולם מנסים למצוא תשובות למגפה הזו, אך פרופ’ נדב אחיטוב, חוקר ישראלי שעומד בראש קבוצת מחקר באונ’ סן פרנסיסקו (UCSF) בחר לחפש אותן במקום מעניין במיוחד.

עטלפי פירות, כשמם כן הם, ניזונים בעיקר מפירות. בכך הם פיתחו נישה ספציפית ונמנעו מתחרות על מזון עם בעלי חיים אחרים. אלא שפירות עשירים מאוד בסוכר; עטלף פירות ממוצע צורך מדי יום פירות במשקל כפול ממסת גופו. ריכוז גבוה של סוכר בדם גורם לסוכרת, ובכל זאת עטלפי הפירות לא סובלים מהמחלה הזו.

מחקרים מהשנים האחרונות הראו שעטלפי פירות יכולים להוריד במהירות רבה את ריכוז הסוכר בדם שלהם, וייתכן שכאן טמון הפתרון. אבל כיצד הם מסוגלים לעשות זאת? במחקר של פרופ’ אחיטוב ועמיתיו, הם השוו בין תאי לבלב וכליה של עטלפי פירות לאלו של עטלפים אחרים הניזונים בעיקר מחרקים, תזונה שונה לחלוטין. זו היתה עבודה יסודית מאוד, במהלכה בדקו יותר מ-30 אלף תאים, ואף הפיקו DNA במטרה ללמוד על הבדלים גנטיים בין המינים.

בלבלב של עטלפי הפירות התגלו הרבה יותר תאי בטא, התאים שאחראיים על הפרשת אינסולין. הורמון זה מבקר את רמות הסוכר בדם, וכשיש יותר מדי סוכר הוא מאותת לגוף לסלק אותו משם, לנצל אותו, לאגור אותו ולהוציא אותו מהדם (בסוכרת אנחנו יודעים שיש בעייה או בהפרשת האינסולין או בקליטתו, מה שפוגע בבקרה על הסוכר בדם).

יכול להיות שכמות רבה יותר של תאים המפרישים אינסולין, כמו גם סימנים גנטיים לשינויים בבקרה על אינסולין שהחוקרים מצאו אצל עטלפים אלו, עוזרים לעטלפי הפירות להגיב במהירות לעלייה ברמות הסוכר בדם ולהחזיר אותה לנורמה.

אינסולין אינו ההורמון היחיד שהלבלב מפריש. תאים אחרים בלבלב, תאי אלפא, מפרישים גלוקגון, הורמון שהפעילות שלו הפוכה מזה של אינסולין, והוא דווקא מעלה את ריכוז הסוכר בדם. באופן מעניין, החוקרים מצאו גם שכיחות רבה יותר של תאי אלפא אצל עטלפי פירות, וכן סימנים גנטיים התומכים בפעילות ובקרה גבוהה יותר על הורמון זה. במחשבה ראשונה נשמע לא הגיוני לראות פעילות רבה של גלוקגון, שכן האתגר של עטלפי פירות הוא דווקא להוריד את רמות הסוכר. אך אחיטוב טוען שהפעילות הגבוהה של שני ההורמונים האלה מאפשרת להם לבקר בצורה עדינה יותר את רמות הסוכר בדם, לכאן ולכאן.

בנוסף, החוקרים הסתכלו על הכליה, שאחראית לווסת ולסלק חומרים מהגוף, וכן עודפי מים, דרך מערכת השתן. הפירות שהעטלפים אוכלים עשירים במים, אך עניים יחסית באלקטורליטים חשובים כמו סידן. לכן עטלפי הפירות היו צריכים להתאים את עצמם ולהצליח להיפטר מעודפי המים הרבים, בלי לאבד את המלחים החשובים. החוקרים מצאו שאכן, יש להם הרבה פחות תאים בחלק הפנימי של הכליה, שאחראיים על יצירת שתן מרוכז (למשל כשרוצים לחסוך במים ולא לאבד הרבה נוזלים). כתוצאה מכך, השתן של עטלפי הפירות מדולל יותר מאשר זה של עטלפי חרקים.

המחקר של פרופ’ אחיטוב ועמיתיו פותח פתח להבנת מנגנונים ביולוגיים שיכולים לסייע בטיפול בסוכרת. יכולת העטלפים להתמודד עם כמויות סוכר גבוהות בדם בזכות התאמות ביולוגיות מורכבות מציעה לנו אפשרות לחקור דרכים חדשות להגביר את הפרשת האינסולין בגוף האדם, לשפר את האיזון בין האינסולין והגלוקגון, ואולי גם לפתח טיפולים שיכולים להעתיק את היכולות הללו גם לבני אדם. אך כדי שזה יקרה, אנו זקוקים לעוד פריצות דרך בתחום.

הצטרפו לרשימת התפוצה של הבלוג וקבלו את התכנים ישירות למייל