מלחמת העולם הראשונה הייתה אחת הפעמים הראשונות שבהן נעשה שימוש נרחב ושיטתי בכלי נשק מודרניים. אלא שכמעט כל הצבאות שנכנסו אליה לא סיפקו לחייליהם הגנה של ממש מפני אותם אמצעים קטלניים. בראשית המלחמה חבשו הלוחמים כובעי לבד או קסדות עור, וכמות פגיעות הראש הייתה עצומה, כמעט בלתי נתפסת בממדיה. המציאות הזו הולידה פתרון טכנולוגי חדש: בשנת 1915 רשם בלונדון איל ההון יליד לטביה, ג'ון לאופולד ברודי, פטנט על קסדה העשויה משכבה עבה של פלדה, בעיצוב פשוט שניתן היה לייצר מהר ובזול.
קסדת ברודי זכתה להצלחה מיידית. מדינות ההסכמה רכשו מיליוני יחידות ממנה, ובמהרה הופיעו ברחבי העולם דגמים דומים, שהיו וריאציות שונות על אותו רעיון בסיסי. היא עוצבה כמעין כובע בעל שוליים, המזכיר במבט ראשון את הכובע של אינדיאנה ג'ונס, אלא שבמקום לבד החליפה את הבד האלגנטי פלדה. בהשוואה למה שקדם לה, היא סיפקה הגנה מצוינת. אלא שלעיצוב הזה הייתה גם חולשה מהותית: הקסדה הגנה כמעט אך ורק על החלק העליון של הראש. החלק התחתון, ובעיקר העורף, נותר חשוף לחלוטין.
דווקא נקודת התורפה הזו – חור בהגנה, תרתי משמע – הובילה לפריצת דרך מדעית משמעותית, שאפשרה לחוקרים ללמוד כיצד המוח האנושי מעבד מידע חזותי. האונה העורפית של המוח, זו שנמצאת בחלק האחורי של הראש ושכאמור לא זכתה להגנה מקסדת ברודי, היא האזור המרכזי האחראי לראייה. מדובר באזור הראשון בקליפת המוח שמקבל מידע ישיר מהעיניים, דרך מסלולים עצביים היוצאים מהרשתית. פגיעה מוחלטת בו עלולה לגרום לעיוורון מוחי, מצב שבו העיניים תקינות, אך המוח אינו מסוגל לעבד את המידע החזותי. השאלה המסקרנת יותר היא מה קורה כאשר הפגיעה באונה הזו אינה מלאה, אלא ממוקדת וחלקית.
כאן נכנסת לתמונה התפתחות נוספת, הקשורה גם היא לשדה הקרב. בחזית המערבית של מלחמת העולם הראשונה נעשה שימוש בקליעים חדשים, בעלי צורה גלילית ולא כדורית. בניגוד לקליעים הישנים, שגרמו להרס נרחב ברקמות, הקליעים הללו נטו ליצור פגיעות נקודתיות ומוגבלות יחסית. מסלול החדירה והיציאה שלהם היה לרוב ברור, ואפשר היה לזהות היכן נכנס הקליע למוח והיכן יצא. זו הייתה סיטואציה כמעט חסרת תקדים: לראשונה עמדו לרשות הרופאים חולים רבים עם פגיעות ממוקדות באזורים ספציפיים במוח.
הרופא והנוירולוג האירי סר גורדון הולמס טיפל במספר רב של חיילים שסבלו מפגיעות ראש, בעיקר כאלה שניזוקו באונה העורפית ולעתים גם במוח הקטן, האזור שמתחתיה, שממצאיו לגביו היו חדשניים לא פחות. הולמס לא פעל בוואקום. את הרעיון הבסיסי לשיטתו הוא אימץ מרופא יפני צעיר בשם טטסוי אינויה, שפרסם כבר בשנת 1909 מאמר על פגיעות ראש בקרב חיילים יפנים במלחמת רוסיה-יפן. אינויה ניסה למפות כיצד נראית הראייה של כל פצוע, בהתאם למיקום הפגיעה במוח.
המאמר של אינויה, שפורסם בגרמנית, כמעט ולא זכה להתייחסות בזמנו. הולמס, לעומת זאת, קרא אותו בעיון, ציטט אותו, וביסס עליו את הפרדיגמה המחקרית שלו. הוא מיפה בקפדנות את נקודות הכניסה והיציאה של הקליעים אצל כל חייל, ולאחר מכן ערך סדרה של מבחני ראייה. ללא אמצעי דימות מתקדמים שכן היה זה עשרות שנים לפני טכנולוגיית ה-MRI וה-CT, והצליח להסיק אילו אזורים מוחיים נפגעו, ולקשר בין מיקום הפגיעה לבין סוג ליקוי הראייה.
כפי שזיהה אינויה לפניו, גילה ברודי כי אזורים שונים בתוך האונה העורפית אחראיים לעיבוד מידע מאזורים שונים בשדה הראייה. באמצעות איסוף שיטתי של מקרים, הולמס בנה למעשה מפה שמקשרת בין המרחב החזותי שאנו חווים לבין האזורים הספציפיים במוח שמעבדים אותו – אחת מאבני היסוד של מדעי הראייה המודרניים.
במקביל להולמס פעל גם סרן ג'ורג' רידוק, נוירולוג בצבא הבריטי, שטיפל אף הוא בחיילים שנפגעו בעורף בגלל אותה קסדת ברודי. המקרים שעליהם דיווח היו יוצאי דופן. רידוק תיאר חיילים שלא הצליחו לראות אובייקטים סטטיים, אך כן זיהו עצמים בתנועה. באחד המקרים, חייל הצליח לראות את כפות רגליו של אדם הולך, אך לא את שאר גופו.
התופעה הזו, שכונתה לימים "תסמונת רידוק", ערערה על ההבנה הרווחת שלפיה כל אזור בקליפת המוח הראייתית אחראי פשוט ל"חתיכה" מסוימת משדה הראייה. הממצאים הצביעו על חלוקה מורכבת בהרבה: תכונות שונות של הגירוי החזותי, בהם תנועה, צבע וצורה, מעובדות במסלולים נפרדים ובאזורים שונים של המוח. הולמס עצמו דחה בזמנו את הפרשנות של רידוק, אך כיום ברור כי רידוק זיהה תופעה אמיתית: הראייה אינה תהליך אחיד, אלא מערכת של שלבים שונים, המוח מעבד בנפרד את הצורה, התנועה וגם הצבע.
המפות שיצר הולמס התקבלו כקונצנזוס מדעי לאורך רוב המאה ה־20. רק עם התפתחות טכנולוגיות דימות מוחי מתקדמות, כמו MRI, ניתן היה ליצור מפות מדויקות יותר של קליפת המוח הראייתית. באופן מפתיע למדי, המפות החדשות לא שונות מהותית מאלה ששרטט רופא אירי אחד, על סמך פגיעות קליעים, בעיצומה של מלחמה.
כך, קסדת פלדה אחת – פופולרית, פשוטה, ולא מושלמת – פתחה חלון ייחודי להבנת האופן שבו המוח האנושי רואה את העולם.
אני רוצה להודות לתומכי הפטריאון של הבלוג, ובראשם למתן רינג, יובל שער, בני גויכמן, רועי וקראט ותמר כהן, התומכים המובילים. אם התוכן עניין אתכם, אני מזמין אתכם להפוך גם לתומכים, לעזור ל”סיור מוחות” לצמוח ולקבל מגוון רחב של הטבות כמו תכנים בלעדיים, יכולת להשפיע על הנושאים וצפייה בפוסטים לפני כולם. פרטים נוספים כאן
הצטרפו לרשימת התפוצה של הבלוג וקבלו את התכנים ישירות למייל
קסדת ברודי (ויקיפדיה – )