כשתינוק מגיע לעולם, נדמה שעליו ללמוד הכול מאפס. כל ידע חדש מגיע במחיר של טעויות, מאבקים ו"שכר לימוד". לעתים נראה שתהליך הגדילה היה קל יותר לו היינו נולדים יותר זכרונות מוטמעים, במיוחד בעניינים מסכני חיים – כאלה שבהם טעות יכולה להיות קטלנית. הרי אילו היינו מגיעים לעולם כשהידע החיוני כבר טבוע בנו, היינו חוסכים לעצמנו סכנות מיותרות. אבל האם אכן קיים מנגנון כזה? האם בני אדם, כמו בעלי חיים אחרים, יכולים לרשת זכרונות מהוריהם – לא רק תכונות פיזיות אלא גם חוויות ותגובות רגשיות? מחקר פורץ דרך שנערך לפני שנתיים באוניברסיטה העברית מציע תשובה חלקית מפתיעה לשאלה הזו.
פרופ' אלון זסלבר וד"ר נעה דשא חקרו את הורשת הזכרונות האסוציאטיביים – היכולת לקשר בין שני גורמים בלתי תלויים ולזכור קשר זה. לכאורה, זו משימה מורכבת, אך זסלבר מתמחה בעבודה עם סי אלגנס – תולעים עגולות מיקרוסקופיות שמשך הדור שלהן הוא ימים ספורים בלבד. המוח והגנום של תולעים אלה מפוענחים לחלוטין, מה שמאפשר לבחון גם תהליכים מורכבים כמו שינויי זיכרון בין דורות.
במסגרת המחקר חשפו החוקרים את התולעים לריח של אלכוהול – ריח שהן נמשכות אליו באופן טבעי. אך הפעם, החשיפה לריח הייתה מלווה בהרעבה. בדומה לכלבים של פבלוב שלמדו לקשר בין צלצול פעמון לאוכל, התולעים למדו במהרה לקשר את הריח הנעים עם מצב של מצוקה. כתוצאה מכך, הן החלו להימנע מהריח שקודם לכן אהבו. בדיקה של המוח הראתה שהחשיפה לריח עוררה בהן תגובת סטרס, סימן למצב חירום.
לאחר מכן בחנו החוקרים את הצאצאים של אותן תולעים. התולעים הצעירות מעולם לא נחשפו לריח האלכוהול, ומעולם לא חוו הרעבה. ובכל זאת, כשהריח הוצג להן לראשונה, הן הראו תגובת סטרס מוחית ונמנעו ממנו באופן ספונטני. גם בדור השלישי – דור הנכדים – הריח עורר תגובת סטרס במוח, אף שההתנהגות החיצונית לא הייתה מובהקת. במילים אחרות, הזיכרון עבר בתורשה. התולעים "זכרו" את חוויית המצוקה של הוריהן, אף שהן עצמן לא חוו אותה מעולם.
מה בדיוק עבר בתורשה? התשובה נמצאת באפיגנטיקה – קבוצת מנגנונים מולקולריים שמבקרים את הדרך שבה גנים מתבטאים. החוקרים זיהו שורה של שינויים אפיגנטיים שהתרחשו בתולעים ושמעורבים בתהליך הורשת הזכרונות.
אפיגנטיקה מגיבה לגירויים סביבתיים, ושינויים אפיגנטיים שונים אכן עוברים בתורשה לדור אחד או שניים. כך, אם מתרחש מהפך דרמטי בסביבה – כזה שחשוב שגם ההורים וגם הצאצאים יתאימו עצמם אליו – שינויים אפיגנטיים מאפשרים זאת בצורה יעילה יחסית. זהו מעין פתרון ביניים אבולוציוני: מהיר יותר ממוטציות גנטיות, אך זמני דיו כדי לא להיות קבוע לצמיתות.
האם תופעה דומה מתרחשת גם בבני אדם? התשובה טרם ידועה, אך אם המנגנון אכן קיים אצלנו, המקום הסביר ביותר לחפש אותו הוא בהקשר של טראומה. אירועים טראומטיים משנים אותנו ברבדים רבים, ומחקרים מראים שמתסמיני הפרעה פוסט-טראומטית (PTSD) סובלים גם ילדים ונכדים של אלה שחוו את האירוע הטראומטי בעצמם.
חוקרים רבים שואלים כיום אם סימפטומים אלה הם תוצר של הורשה אפיגנטית. הרי מצב טראומתי דומה במובנים רבים למה שחוו התולעים שהורעבו. הורשה של זכרונות המאפשרת להימנע מטריגרים לטראומה היא מנגנון בעל יתרונות אבולוציוניים ברורים: הוא עשוי להגן על הדור הבא מסכנות שההורים כבר נתקלו בהן.
ההבנה שזכרונות עשויים לעבור בתורשה היא פורצת דרך. עד כה האמנו שזיכרונות נוצרים אך ורק דרך חוויות אישיות. עכשיו מסתמן שמידע עשוי לעבור בין דורות גם ללא חוויה ישירה. מחקר עתידי יידרש כדי להבין את מלוא משמעות התופעה, אך כבר עכשיו ברור שזהו צוהר להבנה מעמיקה יותר של אופן פעולתו של הזיכרון.
גילוי זה עשוי לשפוך אור גם על האופן שבו אנו מתמודדים עם טראומות וזיכרונות קולקטיביים. אם אכן קיימת יכולת להוריש זכרונות בבני אדם, התופעה מאתגרת את תפיסתנו הבסיסית לגבי טבעו של הידע האנושי, ומעלה שאלות עמוקות על מה שאנו באמת "לומדים" – ומה שאנו פשוט "יודעים" – לאורך הדורות.
אני רוצה להודות לתומכי הפטריאון של הבלוג, ובראשם למתן רינג, יובל שער, בני גויכמן, רועי וקראט ותמר כהן, התומכים המובילים. אם התוכן עניין אתכם, אני מזמין אתכם להפוך גם לתומכים, לעזור ל”סיור מוחות” לצמוח ולקבל מגוון רחב של הטבות כמו תכנים בלעדיים, יכולת להשפיע על הנושאים וצפייה בפוסטים לפני כולם. פרטים נוספים כאן
הצטרפו לרשימת התפוצה של הבלוג וקבלו את התכנים ישירות למייל
הסקירה ממש מזמינה לחשוב על דור שני ושלישי של ניצולים מהתופת הנאצית. בטח יש לה משמעויות ביחס לצאצאים של ישראלים אחרי 7.10.23.
תודה
אין כמעט ספק שדור שני לשואה נשא את הטראומה ולא רק בגלל סיפורים שסיפרו להם, אם בכלל, ואף הורישו אותם לדור שאחרי.
בהחלט מעניין ואכן דוגמה מצויינת לאפיגנטיקה בפעולה.
אהבתי את החומר שהעלת.
חבל שרמת ההרצאות שלך בקורס של פרופסור גפני אינה עומדת בקריטריוני הרמה של הבלוג החביב הזה, אלא נמוכה מים המלח.
מדוע המנגנון האפיגנטי נחשב לקצר טווח לעומת המוטציות אם עובר בתורשה?
שינוי גנטי בצורה של ברירה טבעית מתרחש כך שמוטציה מופיעה באקראי אצל פרט אחד, היא גורמת לכך שהוא מצליח ולכן מוליד יותר צאצאים, שבתורם מולידים יותר צאצאים וכך הלאה. כלומר לוקחים די הרבה דורות עד ששינוי משתרש באוכלוסיה. לעומת זאת, אם שינוי אפיגנטי נגרם על ידי הסביבה, אז כל מי שנחשף לשינוי הסביבתי יגיב לאפיגנטיקה באותו הדור, אין צורך לחכות עד שהשינוי ישתרש באוכלוסיה.