“פעם בוגד תמיד בוגד”, אומרת הקלישאה הידועה שרבים מאיתנו השתמשנו בה כשמצאנו את עצמנו מנחמים חברים שבני הזוג שלהם בגדו בהם פעם אחר פעם. אך האם יש בסיס אמיתי לטענה הזו? האם יש אנשים שיש להם נטייה גנטית לבגוד? ואם כן, האם יש “גן של בוגדים” שיכול להסביר את התופעה? לא מעט מחקרים ניסו לבחון את התופעה, והתוצאות מעניינות.
החשוד המיידי שיכול להיות מעורב בתהליך הוא הורמון בשם וזופרסין, האח הפחות מוכר של אוקסיטוצין שגם לו יש מגוון רחב של תפקידים חברתיים. בין היתר, הוא קשור לנתינת אמון ובטחון חברתי. ניסוי מעניין במיוחד בהקשר של וזופרסין נערך על נברנים, שבהם מינים קרובים מפגינים התנהגות שונה מאוד בתחום הזה: נברני הערבה הם מונוגמיים, ונשארים עם בני הזוג שלהם לכל החיים, לעומתם, קרוביהם נברני פנסילבניה הם פוליגמיים. כאשר חסמו את פעילות קולטני הוזופרסין אצל הנברנים המונוגמיים, אלה החלו לבגוד בבני זוגם.
אם כך, אפשר אולי לחשוב שמי שבדנ”א שלהם יש גרסה קצת שונה של הקולטן לוזופרסין, שהופכת אותם לרגישים פחות להורמון הזה, עשויים לבגוד בסיכוי יותר גבוה. האמנם? זוהי רק השערה, והיה צריך לבחון אם היא נכונה. מחקר שנערך בפינלנד מצא שאצל נשים רבות שמספרות שהן שוכבות עם יותר מאדם אחד אכן קיים שינוי בגן של הקולטן לוזופרסין, עם זאת, החוקרים לא מצאו את השינוי הזה אצל גברים. זהו ממצא מעניין, אך לפני שנקפוץ למסקנות, נספר שהיו לא מעט מחקרים אחרים שדווקא לא מצאו קשר בין נטייה לשכב עם אחרים לבין הגן הזה, כך שעדיין לא ברור האם אכן מדובר בקשר אמיתי.
בינתיים, יש גנים אחרים בדנ”א שלנו שחוקרים שמים עליהם עין בהקשר של בגידות. אחד מהם הוא גן של הקולטן לדופמין. דופמין קשור לתחושה חיובית, והוא מופרש אצלנו במוח כאשר אנחנו לומדים באמצעות חיזוק חיובי. נראה ששינוי מסוים בגן שאחראי לקולטן הזה מקטין את הרגישות לדופמין, וגורם למי שנושא אותו לחפש ריגושים חדשים ולקחת יותר סיכונים. מחקר מ-2010 הראה שהשינוי בגן הזה נפוץ יותר אצל מי שנוטים לא להיות נאמנים לבני זוגם.
שני המחקרים הללו, שמצאו קשר בין גורמים תורשתיים לנטייה לבגוד, מעניינים בהחלט, אבל מנגד הם לא נקיים מחולשות וספגו עליהן לא מעט ביקורת. כך שעדיין אנחנו לא יכולים להגיד האם זה “תורשתי” לבגוד. מנגד, יש לא מעט מחקרים שמראים שמה שמעודד אנשים לבגוד הם דווקא יותר דברים שאותם אנחנו לומדים לאורך החיים, כמו למשל מעמד חברתי. כך שלא ממש בטוח שגורלנו נגזר מראש להיות בוגדים או נאמנים, ייתכן בהחלט שההשפעה שלנו על התהליך גדולה יותר משנדמה לנו.
אני רוצה להודות לתומכי הפטריאון של הבלוג, ובראשם למתן רינג, עינבל רמות, מייקל קניגס, שרה עטיה, ותומר כהן, התומכים המובילים. אם התוכן עניין אתכם, אני מזמין אתכם להפוך גם לתומכים, לעזור ל”סיור מוחות” לצמוח ולקבל מגוון רחב של הטבות כמו תכנים בלעדיים, יכולת להשפיע על הנושאים וצפייה בפוסטים לפני כולם. פרטים נוספים כאן
המם “distracted boyfriend”. האם הוא יכול להאשים את הגנטיקה שלו?