החושים שלנו מאפשרים לנו לקלוט את העולם, ולפעמים אנחנו מרגישים שבזכותם אפשר לזהות את כל הדברים שקורים סביבנו. אבל האמת היא שהחושים שלנו מוגבלים. אנחנו לא יכולים לראות הכל או לשמוע הכל. הקולטנים שלנו מכוונים לעזור לנו לזהות את הדברים שחשובים לנו, אבל יש לא מעט מסביבנו שהחושים שלנו לא קולטים. היום נדבר על מגבלות החושים שלנו, ולצורך הנוחות נסתכל כאן על חמשת החושים שעליהם למדנו בגן, וננסה לראות אילו דברים הם לא יכולים לקלוט.
ונתחיל מהחוש המרכזי שלנו, הלא הוא חוש הראייה. הסופר אנתוני דואר כתב ספר בשם “כל האור שאיננו רואים” (וזכה עליו גם בפרס פוליצר). כותרת הספר מתייחסת בדיוק לתופעה שעליה אנחנו מדברים. אנחנו רואים את העולם כמלא אור וצבע, אבל למעשה, אנחנו מסוגלים לקלוט רק חלק קטן מהאור, או מ”הצבעים” שיש בעולם.
הקרינה האלקטרומגנטית שפולטת השמש מאוד רחבה ועשירה, היא מכילה קרינת גמא, קרינת רנטגן, גלי מיקרו, קרינה אולטרה סגולה, אינפרה אדומה, גלי רדיו, ואי שם ביניהם גם את מעט גלי האור שאותם העיניים שלנו כן יודעות לקלוט ולתרגם לצבעים. אבל ישנם בעלי חיים אחרים שרואים טווחי אור אחרים מאיתנו. דבורים רואות גם באולטרה סגול, וכך יכולות לזהות חומרים פלורצנטים שזוהרים על פרחים. בעלי חיים שונים, בהם כמה נחשים, רואים אינפרה אדום ויכולים לזהות חום גוף בחשכה. עכברים, אגב, לא רואים אור אדום בכלל, וזו הסיבה שבמעבדות רבות יש תאורה אדומה, כדי לאפשר לעכברים תחושת חושך, בעוד שבני האדם שעובדים איתם נמצאים באור.
מהראייה נעבור לשמיעה. האוזן האנושית יכולה לקלוט צלילים בין התדרים 20 ל-20,000 הרץ (אם כי ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו שומעים פחות צלילים גבוהים), זהו טווח מספק כדי לשמוע את הצלילים שחשובים לחיינו, אבל יש עוד הרבה צלילים שאותם אנחנו לא שומעים. סיפרתי כאן בעבר שעטלפים משמיעים קולות כל הזמן, מודדים את החזרי גלי הקול וכך יודעים להגיד איפה כל דבר נמצא (כלומר “רואים את העולם באמצעות האוזניים”). ייתכן שבסביבה שלכם חיים גם עטלפים, מדוע אינכם שומעים אותם קוראים כל הזמן? משום שהצלילים שלהם גבוהים מדי לאוזן האנושית. מנגד, שירי הלוויתנים יכולים להגיע לצלילים נמוכים כל כך שאנחנו לא נוכל לשמוע אותם, למרות שלוויתן אחר יצליח לזהות אותם ממרחק רב מאוד באוקיינוס.
על הלשון שלנו יש קולטנים מיוחדים לכל אחד מחמשת הטעמים (מתוק, מלוח, מר, חמוץ ואומאמי) שנקראים “פקעיות טעם” וקולטים חומרים מסוימים שיוצרים אצלנו את חווית הטעם. אלא שיש חיות עם פקעיות טעם שקולטות חומרים אחרים ויוצרות, כנראה, חוויות טעם אחרות מחמוץ או מתוק. כך למשל, לחתולים ולכלבים יש קולטני טעם מיוחדים למים. חתולים גם יכולים לטעום את מולקולת ה-ATP, שהיא מטבע האנרגיה המרכזי שהגוף משתמש בו, ולכן חשוב שהחתול יידע לצרוך אותה כשהוא מרגיש אותה על הלשון. לעומת זאת, לחתולים אין חווית טעם מתוק, משום שפקעיות הטעם שקולטות סוכר (מקור האנרגיה המרכזי של האדם) לא קיימות אצלם.
אגב, האדם הוא אחד היצורים עם חווית הטעם העשירה יותר, משום שיש לנו כ-10,000 פקעיות טעם על הלשון. אבל יש בעלי חיים עם יותר פקעיות טעם. לפרות יש 25,000 פקעיות. כנראה משום שכאוכלות עשב, חשוב להן מאוד לזהות אם הן ליככו בטעות צמח רעיל. לשפמנונים, אגב, יש 100,000 פקעיות טעם.
ומכאן לחוש הריח. בתוך האף שלנו יש הרבה מאוד סוגים שונים של קולטנים, שכל אחד מהם מסוגל לקשור חומרים אחרים, ולאותת למוח ליצור תחושת ריח, בין אם זה ריח של קפה, של גופרית או של קלמנטינה. בהשוואה לחוש הטעם, שיכול להבדיל בין חמישה טעמים שונים, חוש הריח הוא הרבה יותר מגוון. למעשה בדנ”א שלנו יש גנים לכאלף (!!) סוגים שונים של קולטנים, אם כי יש לציין שרק 400 מתוכם באמת מקודדים לקולטנים אמיתיים. אבל עדיין מדובר באחת ממשפחות החלבונים (קולטנים הם חלבונים) הכי גדולות ועשירות שיש לנו בדנ”א. עם זאת, אין לנו הרבה מה להתפאר כשאנחנו משווים את עצמנו לבעלי חיים אחרים. לכלבים יש פי 2.5 יותר קולטני הרחה מאיתנו, ולפילים, שהחדק שלהם הוא איבר הרחה מורכב במיוחד, יש קרוב ל-2000 קולטנים, פי חמש יותר מהאדם!
חוש המגע מכיל בתוכו המון סוגים של חישה, כמו כאב, רעידות, מגע עדין ותחושת גוף, אבל גם על חישת טמפרטורה. יש לנו שני סוגי קולטנים שרגישים לטמפרטורות שונות, ולפי מידת הפעילות של כל אחד מהם אנחנו מסוגלים לדעת האם חם או קר. אלא שגם לקולטנים האלה יש טווח, ובאופן לא מפתיע הוא מותאם לטמפרטורות בהם אנו חיים. כך למשל, אנחנו נצליח להבדיל בין טמפרטורה של 15 מעלות ל-20 מעלות, ונרגיש שב-25 מעלות חם לנו יותר משני המצבים הקודמים. אבל לעומת זאת בין 70 מעלות ל-80 מעלות יהיה לנו כמעט בלתי אפשרי להבדיל רק במגע, הקולטנים לא רגישים כבר להבדלים בטמפרטורות חמות כל כך, וכל מה שהם יצליחו להעביר הוא מסר של: “זה חם מאוד וכואב מאוד”, ואותו הדבר נכון גם לגבי טמפרטורות קרות מאוד. ביצורים שחיים בסביבות עם חום או קור קיצוני לעומת זאת, כמו הממותות הצמריות, טווחי הטפרטורות שאליהם הקולטנים רגישים יהיו אחרים.
אנחנו לומדים מכך שגם אם יש לנו ולבעלי חיים אחרים את אותם החושים, אנחנו לפעמים משתמשים בהם בצורה אחרת, וקולטים באמצעותם דברים אחרים ושונים לגמרי מהעולם. לבעלי חיים מסוימים יש גם חושים שבכלל לא קיימים אצלנו, ומאפשרים להם לקלוט מידע מהעולם שאנחנו בכלל לא מסוגלים לקבל, אבל אלה כבר נושאים לטורים אחרים שעוד יגיעו בעתיד.
אני רוצה להודות לתומכי הפטריאון של הבלוג, ובראשם למתן רינג, עינבל רמות, מייקל קניגס ושרה עטיה, התומכים המובילים. אם התוכן עניין אתכם, אני מזמין אתכם להפוך גם לתומכים, לעזור ל”סיור מוחות” לצמוח ולקבל מגוון רחב של הטבות כמו תכנים בלעדיים, יכולת להשפיע על הנושאים וצפייה בפוסטים לפני כולם. פרטים נוספים כאן
