לקטוז הוא סוכר שניתן למצוא במוצרי חלב רבים. כשאנחנו צורכים אותו, הוא מתפרק אצלנו במעי הדק באמצעות אנזים שנקרא לקטאז. אלא שאצל רבים מאיתנו יש בעייה בתהליך הפירוק של הלקטוז, דבר שיכול להוביל לכאבי בטן וסימפטומים לא נעימים נוספים. הדבר הזה קורה לרוב בגלל חוסר בלקטאז, אותו אנזים שאחראי על פירוק הלקטוז.
באופן מעניין, דווקא מי שסובל מרגישות ללקטוז הוא “הנורמלי”, בעוד שה”מוזרים” הם אלה שמצליחים לעכל לקטוז. כן כן, שמעתם נכון. עד לפני כעשרת אלפים שנה כנראה שכמעט כל המין האנושי היה רגיש ללקטוז. האדם הקדמון היה צייד-לקט, התזונה שלו, כמו גם של שאר קופי האדם, התבססה על בשר חיות ועל מזון מהצומח, ולא על מוצרי חלב. עם זאת, מעצם היותנו יונקים אנו צורכים חלב אם בתור תינוקות. מה שקרה באותה התקופה, וקורה עד היום אצל רגישים ללקטוז, הוא שאנזים הלקטאז יוצר בהקיף רחב בזמן הינקות, אך מרגע הגמילה מחלב אם, האדם לא צרך יותר מוצרי חלב, ויצור הלקטאז בגוף ירד מאוד, הרי חבל לבזבז משאבים כדי ליצר חלבונים שאין בהם שימוש.
אלא שהשנים עברו, והאדם למד לביית בעלי חיים, וכתוצאה מכך לצרוך את החלב שהם יצרו. וכאשר התזונה שלנו הכילה יותר ויותר מוצרי חלב, פתאום היה שוב צורך באותו אנזים נשכח, כך הגוף “למד” (על ידי שינויים בדנ”א) להמשיך ולייצר לקטאז גם לאחר הגמילה מהיניקה, ורבים מאיתנו איבדו את אי הסבילות ללקטוז. עם זאת, התהליך הזה לא קרה לכולם, ולמעשה 75% מאוכלוסית העולם עדיין רגישה ללקטוז ברמות מסוימות (כאשר לרוב לא מדובר על הפסקה מוחלטת של ייצור הלקטאז, אלא על רמות שונות שלו במערכת העיכול, ולכן התופעה מורכבת ולא זהה בין בני אדם שונים). המטבח הסיני לא מתבסס על מוצרי חלב, ולכן לא מפתיע לגלות שיותר מ-90% מהסינים רגישים ללקטוז. לעומת זאת, גם בעולם המערבי האחוזים של אי סבילות ללקטוז גבוהים יחסית.
נאחל לכולכם סוף חג שבועות שמח. על אף שבכלל אין קשר במקורותיו של החג לחלב, זו עדיין הייתה הזדמנות טובה לספר סיפור מעניין נוסף.
