אנחנו חוקרים את המוח כדי להבין איך בני אדם פועלים ומה גורם לכך שנתנהג בצורה מסוימת בכל מיני מצבים. דילמות מוסריות הן אולי מהסיטואציות המעניינות ביותר שהיינו רוצים להציץ אל “מאחורי הקלעים” שלהן. כיצד עובד המוח כשאנחנו עומדים מולן?
את “דילמת הקרונית”, אחת המפורסמות בפילוסופיה של המאה ה-20, ניסחה פיליפה פוט ב-1967. זה הולך ככה: קרונית יוצאת משליטה ונעה במהירות לעבר חמישה פועלים שנמצאים על המסילה. אין דרך להזהיר אותם מפני התאונה. מצד שני, אתם, שיושבים בנקודת בקרה, יכולים בלחיצת כפתור להסיט את הקרונית למסילה אחרת שעליה נמצא רק אדם אחד. מה תבחרו לעשות? רוב האנשים שמעמידים את עצמם בפני הדילמה הזו בוחרים להסיט את המסילה. הם מעדיפים להציל את חייהם של חמישה על פני חייו של אדם אחד.
אך הסיפור מורכב יותר מכך. לדילמה הזו יש גרסה אחרת בשם “דילמת הגשר”. הפעם, אתם עומדים על גשר מעל למסילה שעליה שועטת הקרונית לעבר חמשת העובדים. לידכם עומד אדם גדול ממדים (מעט שיפוטי, אך נתעלם מכך). אם תדחפו אותו למסילה – הוא יעצור בגופו את הקרונית, ימות באותה עת, אך חייהם של החמישה יינצלו.
לכאורה, הדילמה זהה: בידינו האפשרות להציל את חייהם של חמישה אנשים, אך במקביל לחרוץ את גורלו של איש אחר. אלא שהמציאות המחקרית מראה כי במקרה של “דילמת הגשר” הרוב המוחלט מסרב לדחוף את האדם למסילה, כלומר: הם מחליטים הפוך מכפי שהחליטו ב”דילמת הקרונית” וזאת למרות שההשלכות זהות. אלא שהשוני בין המצבים נובע מכך שמבחינה מוסרית יש הבדל בין לגרום באופן אקטיבי למוות לבין לבצע פעולה שתגרום לאנשים למות כ”נזק משני”. זה פשוט מרגיש לא נכון, גם אם קשה לנו להסביר למה.
החוקר האמריקאי ג’ונתן כהן ביצע מחקר שמטרתו לבחון בדיוק את הנקודה הזו ובחן את פעילות המוח של הנבדקים ב–MRI בעת שעמדו בפני דילמות מוסריות. הנבדקים התבקשו להגיב הן על דילמות שהוגדרו “אישיות”, שבהן עלינו לשלוח אקטיבית אדם אל מותו כמו ב”דילמת הגשר” וגרסאות אחרות שלה (למשל, האם נכון להרוג אדם כדי לתת את האיברים שלו כתרומה ולהציל חיי אחרים), וכן על דילמות מוסריות “לא אישיות”, כמו ב”דילמת הקרונית” ובגרסאות אחרות שלה (למשל, להצביע למען מדיניוּת שאחד מתוצרי הלוואי שלה הוא גרימה למותם של אנשים).
ובכן, מתברר כי בדילמות מוסריות “אישיות” – אזורים שקשורים לרגש פועלים הרבה יותר בהשוואה לרמת הפעילות שלהן בדילמות מוסריות “לא אישיות” ובהשוואה לדילמות שאין בהן אלמנט מוסרי. מה שניתן ללמוד מכך הוא שעל אף שמבחינה רציונלית טהורה, “דילמת הקרונית” ו”דילמת הגשר” נראות אותו הדבר, במוח הדברים נראים אחרת לגמרי, ובעצם המחשבה על שליחה אקטיבית של אדם אל מותו מעורב הרבה יותר רגש, שעשוי לשנות לחלוטין את ההחלטה שאותה אנחנו מקבלים בעקבות אותה הדילמה.
כמו כן, נמצא כי נבדקים שכן החליטו להקריב אקטיבית חיי אדם בדילמות מוסריות “אישיות” מקבלים את ההחלטה הרבה יותר לאט מהאופן שבו הן מקבלים את אותן החלטות בדילמות “לא אישיות”. הקונפליקט הפנימי הוא עוצמתי יותר: מצד אחד, אנחנו מרגישים שבעצם הפעולה אנחנו מצילים חיי אדם רבים יותר, אך במקביל מופעלת סלידה רגשית מהפעולה האקטיבית של שליחת אדם אל מותו, שהופכת את הפעולה הזו לקשה הרבה יותר לביצוע.
אני רוצה להודות לתומכי הפטריאון של הבלוג, ובראשם למתן רינג, עינבל רמות, שרה עטיה, ותומר כהן, התומכים המובילים. אם התוכן עניין אתכם, אני מזמין אתכם להפוך גם לתומכים, לעזור ל”סיור מוחות” לצמוח ולקבל מגוון רחב של הטבות ותכנים בלעדיים, יכולת להשפיע על הנושאים וצפייה בפוסטים לפני כולם. פרטים נוספים כאן
אילוסטרציה של דילמת הקרונית