אחד הלהיטים הגדולים של להקת נירוונה נקרא “ליתיום”, ולא בכדי. קורט קוביין, הסולן של הלהקה, אובחן עם הפרעה ביפולארית (שמוכרת בציבור גם כ”מאניה דיפרסיה”), וליתיום הוא כיום אחד הטיפולים הנפוצים להפרעה זו. אנחנו עדיין לא ממש מבינים בדיוק מה ליתיום עושה במוח (אם כי מאוד התקדמנו בכך בעשור האחרון, אבל זה נושא לטור נפרד), אך נראה שהוא יעיל הן בטיפול בשלב המאני והן בשלב הדכאון, לפחות במטופלים שבהם יש הפרדה מהותית בין שני השלבים הללו.
לליתיום יש השפעות גם על מי שלא סובלים מהפרעה ביפולארית. מחקרים שנערכו על חולדות מצאו שנתינת ליתיום גורמת להן להראות הרבה פחות תגובות אימפולסיביות, בעוד שכשנותנים תרופות אחרות שמשמשות לטיפול בהפרעה ביפולארית, לא רואים שינוי. גם בבני אדם ללא הפרעה ביפולארית רואים ירידה באימפולסיביות ובאגרסיביות בעקבות טיפול בליתיום. ויש כבר מחשבות לנצל אותו כדי לטפל, למשל, במהמרים כפייתים, ולפחות בקרב מהמרים שסובלים מהפרעה ביפולארית, רואים שטיפול בליתיום גורם להם להמר פחות.
התרופה מבוססת על מלח ליתיום, שהוא יסוד שקיים בטבע באופן טבעי. וככזה, ניתן למצוא אותו בין היתר במים שבברז, ותאמינו או לא, מסתבר שזה משפיע על כולנו באופן יומיומי. הכל התחיל ב-1972, אז פורסם מחקר שבדק את ריכוז הליתיום במים במספר רב של מחוזות בטקסס, ושם לב לתופעה מעניינת: ככל שהיה יותר ליתיום במים, כך היו פחות ופחות פניות לאשפוז פסיכיאטרי במחוז.
כעבור 18 שנה פורסם מחקר שהשאיר הרבה פיות פעורים. קבוצת חוקרים מדדה במשך עשור את ריכוז הליתיום במים בטקסס, והסתבר שככל שריכוז הליתיום במים גבוה יותר, כך נרשמו פחות התאבדויות. מאחר ששיעור ההתאבדות בקרב הסובלים מהפרעה ביפולארית גבוה פי 30 מהממוצע באוכלוסיה, זה נשמע הגיוני, אבל מסתבר שזה לא היה הממצא היחיד. ככל שריכוז הליתיום עלה, מגוון ממש רחב של מקרי פשיעה הלך וירד: היו בטקסס פחות רציחות, פחות אירועים אלימים, פחות מקרי אונס, גניבה, שוד, ומעצרים על אחזקת סמים קשים כמו הרואין וקוקאין (אגב, לא מצאו קשר בין רמות הליתיום לאחזקת מריחואנה או לשכרות או נהיגה בשכרות).
כדי לחזק את הקשר בין רמות הליתיום במים לבין רמות הפשיעה, החוקרים פרסמו כעבור שנתיים מחקר נוסף. רמות הליתיום בשיער הראש שלנו מעידות בצורה די טובה על כמות הליתיום שאנחנו צורכים, והחוקרים מצאו שרמת הליתיום בשערם של אסירים אלימים נמוכה משמעותית מזו של שאר האוכלוסיה. אם המחקרים הללו נשמעים לכם ישנים מדי, או ממוקדים מדי במקום אחד, אספר שבשנים האחרונות נערכו מחקרים נוספים, מיוון ועד יפן, שמשחזרים את תוצאות הניסוי ומראים שככל שיש יותר ליתיום במים, כך אנחנו פחות אגרסיבים ואימפולסיבים, ויש פחות מקרי אלימות ופשע.
האם צריך להסיק מהמחקר הזה מסקנות פרקטיות לחיי היומיום? האם נכון, למשל, להוסיף ליתיום באופן יזום למים כדי להפחית את שיעור הפשיעה? זו כבר שאלה אתית שבהחלט יהיה מעניין לשמוע מה מקבלי החלטות יחשבו עליה.
אני רוצה להודות לתומכי הפטריאון של הבלוג, ובראשם למתן רינג, עינבל רמות, מייקל קניגס ושרה עטיה, התומכים המובילים. אם התוכן עניין אתכם, אני מזמין אתכם להפוך גם לתומכים, לעזור ל”סיור מוחות” לצמוח ולקבל מגוון רחב של הטבות כמו תכנים בלעדיים, יכולת להשפיע על הנושאים וצפייה בפוסטים לפני כולם. פרטים נוספים כאן
קורט קוביין, סולן להקת נירוונה שאובחן עם הפרעה ביפולארית
(צילום: ג’ולי קרמר)