סיפורה של המדענית שהתהילה נגזלה ממנה

היום הוא יום האישה הבינלאומי. אני מנצל פעמים רבות את היום הזה כדי לדבר על מדעניות מפורסמות ופורצות דרך. אבל הפעם החלטתי לדבר על חוקרת שהתגלית שלה אמנם היתה אחת מפריצות הדרך החשובות במדע במאה ה-20, אבל היא מעולם לא זכתה להכרה ולפרסום שנלווים לכך. אלה נגזלו ממנה על ידי עמיתיה בזדון, באחד הסיפורים שוברי הלב של עולם המדע.

הגיבורה של הסיפור שלנו היא רוזלינד פרנקלין, מדענית אנגליה יהודיה, שהיא אגב קרובת משפחה של הרברט סמואל, הנציב העליון מטעם המנדט הבריטי בארץ ישראל. פרנקלין התמחתה בקריסטלוגרפיה, תחום שמאפשר לחקור את המבנה של חומרים באמצעות קרני רנטגן. לאחר הדוקטורט שלה, פרנקלין עברה לפריז והשתמשה בידע שלה כדי לבצע מחקר בהבנת מבנים של פחמנים שונים, שהתוצאות שלו היו משמעותיות ביותר לתעשית הפחם ומצוטטות עד היום.

בזכות אותו מחקר קיבלה פרנקלין הצעה להצטרף למעבדה של ג’ון רנדל בקינגס קולג’ שבלונדון. רנדל חקר תאים חיים, ובמכתב ששלח לה הוא הבטיח לפרנקלין שמחקרה יהיה עצמאי, והיא תהיה היחידה במעבדה שתהיו בעלת סמכות בתחום הקריסטלוגרפיה. אלא שבמעבדה עבד גם מוריס ווילקינס, חוקר אחר שעסק גם הוא בקריסטלוגרפיה. ווילקינס ציפה שהעובדת החדשה, שהיא גם אישה וגם צעירה ממנו, תעבוד תחתיו. אלא שפרנקלין התעקשה לבצע מחקר עצמאי. מכאן ולאורך כל הדרך יהיו בין פרנקלין לווילקינס חילוקי דעות, משברים וויכוחים, שישחקו תפקיד מכריע ברגע האמת.

פרנקלין היתה מבודדת במחקר שלה. הן בשל האישיות שלה, ההצלחה שלה, והן בשל היותה אישה, יהודיה, צעירה ובעלת זיקה לצרפת. לא מעט סיפורים מאותה התקופה מרמזים על היחס שניתן לה שם. כך למשל, חדר האוכל והמנוחה של המעבדה היה מיועד לגברים בלבד, ולפרנקלין היה אסור להשתמש בו.

מחקרה של פרנקלין עסק בנסיון לפענח את מבנה הדנ”א. בתחילת מחקרה הקהילה המדעית עדיין לא ידעה כי הדנ”א הוא החומר התורשתי שעובר מהורים לצאצאיהם, ורבים שיערו שלכך אחראים החלבונים שבכרומוזומים. אלא שב-1952 פורסם ניסוי הרשי-צ’ייס המפורסם, שהצביע על כך שהדנ”א הוא הוא החומר התורשתי, והגביר מאוד את ההתעניינות במולקולה הזו.

באותה התקופה, מחקרה של פרנקלין כבר היה מתקדם מאוד, והיא הסיקה שורה של מסקנות קריטיות להבנת מבנה הדנ”א: היא ראתה שהדנ”א בנוי כסליל, שהבסיסים החנקניים שבתוכו פונים לצד הפנימי בעוד שקבוצות הזרחן פונות החוצה. כמה סלילים מרכיבים את הדנ”א? ובכן, מתצלום אחד שצילמה פרנקלין, שהוא כנראה אחת התמונות החשובות ביותר שצולמו בהיסטוריה, ניתן להסיק שמדובר בסליל כפול. אותו תצלום שזכה לשם “תצלום 51” הוא צילום של קרינת הרנטגן שחוזרת ממולקולת הדנ”א, ויש לו תפקיד משמעותי בחלק הבא של הסיפור.

בעקבות ההתעניינות הרבה שצצה במולקולת הדנ”א, כמה צוותים עמלו כדי לפתח מודלים שיסבירו את מבנה המולקולה, אחד מהם היה של צמד המדענים הצעירים ג’יימס ווטסון ופרנסיס קריק מקיימברידג’. ווטסון וקריק חיפשו כל שביב מידע שיעזור להם בפיתוח המודל, ובשני מהלכים שהם ביצעו, הם שמו את ידיה על ממצאיה של פרנקלין, שעוד לא פורסמו, ללא ידיעתה.

הממצא הראשון היה דו”ח מיוחד שנכתב עבור הגוף שמימן את מחקרה של פרנקלין. היא כתבה בו את תמצית ממצאיה ומסקנותיה, והעבירה אותו לוועדה המקצועית של הגוף. ווטסון וקריק שכנעו את מקס פרוץ, אחד מחברי הועדה שהיה גם עמית שלהם בקיימברידג’, להעביר להם את הדו”ח, זאת על אף שהוא הכיל ממצאים שעוד לא פורסמו. בהמשך, ווטסון נסע ללונדון ונפגש עם ווילקינס, שהחליט להראות לו, ללא ידיעתה של פרנקלין, את תצלום 51. ווטסון כתב כעבור כמה שנים בספרו כי התצלום הותיר אותו המום, והשפיע עליו השפעה אדירה.

באפריל 1953 פירסמו ווטסון וקריק את המודל שלהם בכתב העת Nature. במאמר הם לא נתנו לפרנקלין שום קרדיט על אף אחד מהממצאים המשמעותיים שבזכותם הם הצליחו לבנות את המודל, ורק ציינו שהממצאים שלה ושל ווילקינס “מחזקים את המודל שלהם”. פרנקלין עצמה לא ידעה עד יום מותה שווטסון וקריק השתמשו בממצאיה, וחשבה שהם הגיעו למסקנות לבד. באותו גליון שבו פורסם המודל של ווטסון וקריק אף פורסם מאמר של פרנקלין עצמה (וכן מאמר של ווילקינס), ובמאמרה היא אפילו מתייחסת למודל של ווטסון וקריק ומאששת אותו.

באותה השנה פרנקלין עוזבת את קינגס קולג’ ועוברת לאוניברסיטת לונדון. בעת עזיבתה שולח לה ראש המעבדה הנרי מכתב שבו הוא דורש ממנה להפסיק לעבוד על הדנ”א, ומאיים עליה שאפילו לא תעז לחשוב על הנושא הזה. עד כמה ווילקינס שמח מעזיבתה של פרנקלין ומהיכולת לשים יד על ממצאיה אפשר לראות במכתב שכתב לווטסון באותה העת בו הוא רושם: “אני חושב שתהיה מעוניין לדעת כי הגברת האפלה עוזבת אותנו בשבוע הבא, וכי מרב החומר כבר נמצא בידינו”. ואכן, במאמר המשך שכתבו ווטסון וקריק שנה מאוחר יותר, שמסביר את המודל ביתר פירוט, שמה של פרנקלין כבר לא נזכר כלל, לעומת זאת, ווטסון וקריק כן מודים לווילקינס על תרומתו למחקרם.

באוניברסיטת לונדון עובדת פרנקלין בעיקר על וירוסים, ומפרסמת מספר מאמרים שזוכים לתפוצה רחבה. עם זאת, ב-1958, בהיותה אך בת 38, היא מתה מסרטן השחלה, בלא שהיא יודעת שההישג המפורסם ביותר בתולדות הביולוגיה של אותה העת הושג בזכותה. ווטסון, קריק וווילקינס ממשיכים לקצור את הפירות במקומה, וב-1962 הם זוכים בפרס נובל על גילוי מבנה הדנ”א. באף אחד משלושת נאומי הזכייה לא נותנים המדענים קרדיט לפרנקלין על עבודתה. העדויות על התפקיד החשוב של פרנקלין החלו לצוץ רק בשנים הבאות, כשלאט לאט עמיתיה החלו לפרסם מאמרים שמספרים את הסיפור מזוויות אחרות.

סיפורה של רוזלינד פרנקלין, והתפקיד החשוב שמילאה, מוכר כיום יותר בקהילה המדעית. אך למרות הכל, היא עדיין לא זוכה לתהילה שמגיעה לה. בעוד השמות “ווטסון” ו”קריק” נישאים על פיו של כל מי שמתעניין בביולוגיה, אי אפשר לשכוח שפרנקלין היתה זו שהממצאים שלה לימדו אותנו איך החומר התורשתי שעובר מהורים לצאצאיהם בנוי. ולכן זו הזדמנות חשובה מאוד לספר את הסיפור שלה לקהל הרחב.

אני רוצה להודות לתומכי הפטריאון של הבלוג, ובראשם למתן רינג, עינבל רמות, מייקל קניגס ושרה עטיה, התומכים המובילים. אני מזמין אתכם לתמוך גם כן, לעזור לבלוג לצמוח ולקבל מגוון תשורות. עוד פרטים כאן

הכתבה פורסמה גם בדה-מרקר