נשים לא נשארות פוריות במשך כל חייהן. בגיל המעבר, שחל לרוב בין גיל 45 ל-55, הביוץ נפסק והיכולת ללדת נעלמת. התופעה הזו קיימת בכל החברות האנושיות והיא די ייחודית לבני אדם – עד היום לא היה ידוע כמעט על בעלי חיים שקיים אצלם גיל מעבר, ורוב נקבות היונקים יכולות להביא צאצאים עד יומן האחרון. אמנם ישנם בעלי חיים יוצאי דופן, למשל הקטלנים (אורקה), שאצלם חלק מהנקבות מאריכות ימים ומפסיקות להביא צאצאים, אבל המקרים האלה נדירים מאוד, או כך לפחות האמנו בעבר.
קבוצה של חוקרים, שעקבו אחרי קהילת שימפנזים בשם “נגוגו” שחיה בטבע באוגנדה, שמו לב שהיו נקבות שימפנזה בקהילה שחיו שנים רבות לאחר הולדת הצאצא האחרון שלהן. לכן הם החליטו לבחון את הקהילה במשך למעלה מ-20 שנה. בקהילות אחרות כמעט ולא היו נקבות שעברו את גיל 50, והן היו פוריות עד מותן. עם זאת, בקהילת נגוגו השימפנזות האריכו ימים וחלקן הגיעו עד לגיל 70, אך המחזור שלהן פסק בגיל 50. בחינה של רמות ההורמונים המעורבים בתהליכי הביוץ הראתה שאכן מדובר בגיל מעבר ולא במחלה.
המשמעות של הממצאים האלה היא שהשימפנזות בקהילת נגוגו חיות כ-20% מחייהן הבוגרים כשהן כבר לא מולידות צאצאים. מדובר על לא מעט שנים, בטח בהתחשב בכך שעד היום האמנו שרוב בעלי החיים לא חווים גיל מעבר. עם זאת, בהשוואה לבנות אדם מדובר על זמנים קצרים; נשים עוברות יותר ממחצית מחייהן הבוגרים לאחר סיומה של תקופת הפוריות.
כמעט במקביל יצא לאחרונה מחקר נוסף שמצא סימנים לגיל מעבר במגוון די נרחב של בעלי חיים, כגון פרות, מכרסמים, קופים שונים ופילים, אם כי יש לציין שהמחקר זוכה לביקורת. חוקרת הפילים פיליס לי מציינת שהחוקרים בחנו אך ורק חיות בשבי, בעוד שהתנאים בטבע שונים לחלוטין. כך, למשל, פילות בטבע יכולות ללדת גם בשנות ה-60 לחייהן, בעוד שפילות בשבי מפסיקות ללדת מוקדם הרבה יותר בשל תנאי המחיה שלהן, שאותן מגדירה לי כ”גיהנום צרוף”.
מה היתרון האבולוציוני בחיים לאחר גיל המעבר? נקבה שהגיעה לגיל הזה כבר העבירה את המטען הגנטי שלה לצאצאים, ולכן השרידות שלה עצמה לא אמורה להיות מהותית אבולוציונית, אלא אם כן יש להישרדותה השפעה על הצאצאים. במקרה של האדם, וגם של הקטלנים, זה כנראה מה שקורה. לא מעט ממצאים מראים שנשים (ונקבות אורקה), ולעתים קרובות גם גברים מבוגרים, עוזרים בגידול הילדים ומשתמשים בניסיון ההורי שלהם כדי להגביר את שרידותם. כלומר, הופעת הגיל השלישי באדם לא היתה “נטל” על האוכלוסיה, אלא אִפשרה לנו לשגשג ובכך כנראה גם לאפשר מוח גדול יותר.
עם זאת, אצל השימפנזות מנגוגו לא רואים עזרה של מי שעברו את גיל המעבר בגידול הצאצאים. החוקרים מציעים שייתכן שחברי הקהילה ניזונים טוב יותר ולכן מאריכים ימים מעבר לגיל המעבר. אך חשוב לזכור גם את תיאוריית “הטיפול ההורי המוגבר”. ככל שהמוח של חיה מסוימת גדול יותר, כך שנות הילדוּת שלה ארוכות יותר, שכן המוח מתפתח וגדל במהלך הילדות. מהסיבה הזו, בשנים האלה הצאצאים זקוקים מאוד לטיפול הורי, ואינם עצמאיים כמו צאצאיהן של חיות בעלות מוח קטן. ייתכן אם כן שגם לאחר שילדה את צאצאה האחרון, חשוב שהשימפנזה תשאר בחיים כדי לטפל בו במהלך תקופת הילדות ועד שהוא הופך לעצמאי.
הערה: אני משתמש כאן במינוח “נשים”, אך חשוב לציין שגם גברים טרנסג’נדרים ולא-בינארים יכולים לחוות את גיל המעבר.
אני רוצה להודות לתומכי הפטריאון של הבלוג, ובראשם למתן רינג, עינבל רמות, שרה עטיה ושריתי סקויאר, התומכים המובילים. אם התוכן עניין אתכם, אני מזמין אתכם להפוך גם לתומכים, לעזור ל”סיור מוחות” לצמוח ולקבל מגוון רחב של הטבות כמו תכנים בלעדיים, יכולת להשפיע על הנושאים וצפייה בפוסטים לפני כולם. פרטים נוספים כאן
