הפרעות פסיכיאטריות נראות אחרת בין גברים לבין נשים. להפרעות מסוימות, כמו חרדה והפרעה פוסט טראומטית, יש שכיחות שונה בין גברים לנשים. נשים גם מגיבות אחרת לתרופות פסיכיאטריות שונות – כך למשל, חלק מהתרופות האנטי-פסיכוטיות כמו קלוזאפין ואולנזפין המוכרות נמצאו בריכוזים גבוהים יותר בדם של נשים מאשר של גברים, וכמוהן גם כמה נוגדי דיכאון. בנוסף, ישנן תופעות לוואי לנוגדי דיכאון ולטיפולים לסכיזופרניה שנפוצות ברמה אחרת אצל נשים ואצל גברים.
עם זאת, לעתים מתקבל הרושם שהשוני הזה לא יושב בתודעה של החוקרים ומפתחי התרופות. נשים נרתעות הרבה יותר מהשתתפות בניסויים קליניים לתרופות פסיכיאטריות ממגוון סיבות, כמו חשש לפגיעה בפוריות, וכתוצאה מכך במקרים רבים קיימת הטייה לכיוון גברים, ולעתים אין כלל בקרה על המשתנה הזה, וחוקרים לא בודקים האם קיימים הבדלים בין המינים. לעתים ההטיה הזו אפילו חודרת לשלבי הניסויים בבעלי חיים, כשחוקרים מעדיפים לעבוד עם עכברים זכרים בלבד לשם הנוחות וחיסכון בהוצאות. כך קורה בעצם שמתבצעים מחקרים ונבדקים טיפולים על מחצית מהאוכלוסייה, בעוד המחצית האחרת עשויה להגיב בצורה שונה לחלוטין – וזה עלול להתברר מאוחר מדי.
סקירה מדעית מעניינת שפורסמה לאחרונה שופכת אור חדש על התופעה. מאחוריה עומדים פרופ’ חרמונה שורק (שאף היה לי הכבוד לעבוד תחת הנחייתה בעבר), ואלון שמחוביץ’-גשר מהאוניברסיטה העברית. בין גברים לנשים יש כמה הבדלים ביולוגיים משמעותיים, החל מהרכב הכרומוזומים והדנ”א, הבקרה עליו, ועד לחשיפה השונה להורמונים. אבל מהסקירה עולה שבהסתכלות על הפרעות פסיכיאטריות, השוני הביולוגי בין המינים גבוה ממה שחשבנו.
כשבוחנים את הגנים שמתבטאים במוח, הן בין חיות מודל להפרעות פסיכיאטריות והן בין מטופלים אנושיים, רואים הבדלים משמעותיים בין המינים. הגנים המבוטאים במוח מקודדים לחלבונים שחשובים גם לפעילות הגוף, וביטוי של גן כזה ביתר או בחסר עשוי לשנות משמעותית את התפקוד שלנו. השינוי הזה מעניין במיוחד משום שהוא מתרחש בהפרעות כמו סכיזופרניה והפרעה דו-קוטבית, שידוע שיש להם בסיס גנטי ותורשתי.
אך השוני לא מסתיים רק ברמת ביטוי הגנים, אלא גם בבקרה על הגנים. הכותבים מפרטים שורה של ממצאים שמראים שוני בין גברים לנשים במולקולות שמבקרות את אופן ביטוי הגנים, ובכך יכולות לשנות את אופי הנגינה של התזמורת הגנטית כולה. הממצא הזה משמעותי מאוד, משום שהמולקולות האלה מושפעות מתרופות, ולכן הבנה של המנגנון עשויה לסייע למצוא טיפול שיתחשב בהבדלים הביולוגים בין גברים לנשים.
כך או כך, המאמר מזכיר לנו שאסור לנו להתייחס להבדלים בין המינים כמובנים מאליהם בהקשר של הפרעות פסיכיאטריות, וייתכן שדווקא מההבנה של השוני, נוכל לגלות כיצד לטפל טוב יותר בעתיד.
טור זה נכתב בשיתוף עם קהילת “נמרות“ לקידום בריאות נשית
אם הפוסט עניין אתכם, אני מזמין אתכם להצטרף לתמיכה בבלוג בפטריאון, לסייע ל”סיור מוחות” לצמוח ולקבל מגוון הטבות. עוד פרטים כאן
עיצוב: דנה אורקין