כאשר חוקרים רוצים לפרסם את ממצאיהם, הם פונים לכתבי עת מדעיים עם מאמר שמתאר את המחקר. המאמר עובר ביקורת עמיתים ובמידה שזו מאשרת אותו, הוא מתקבל לפרסום. אולם לרוב כדי לצפות במאמר מסוים צריך לרכוש מנוי לכתב העת, או לשלם כסף כדי לצפות בו באופן חד פעמי. המשמעות היא ברורה: הידע המדעי הבסיסי, המידע על פריצות הדרך, התגליות והניסויים החשובים, אינם זמינים לציבור הרחב, ולא כל אחד יכול להשתמש בהם כדי ללמוד.
אפשר אולי להבין את כתבי העת. על אף שהחוקרים שמפרסמים אצלם לא מקבלים תשלום תמורת הפרסום, וגם לא המדענים שמבצעים את ביקורת העמיתים, ולמרות שמאז עלייתן של הגרסאות האינטרנטיות הוצאות ההדפסה וההובלה ירדו משמעותית, עדיין כתב עת מדעי צריך להחזיק צוות מיומן שמצריך לא מעט הוצאות, ולכן לא כלכלי עבורם לפתוח את המידע חינם.
אלא שבשנים האחרונות גישה שונה הופכת לפופולארית יותר ויותר. כתבי עת מכריזים על עצמם כ”פתוחים לציבור”, כך שלא צריך לשלם כדי לגשת למאמרים שלהם. הדרך שלהם לכסות הוצאות היא לגבות תשלום מהחוקרים שמעוניינים לפרסם אצלם. הגישה הזו צוברת תאוצה עד כדי כך שאפילו Nature, בעיני רבים כתב העת המדעי החשוב ביותר בעולם, הודיע לאחרונה כי הוא פותח מסלול “גישה חופשית”. אם מאמר שלכם התקבל ל- Natureותרצו שהוא יהיה פתוח חינם לכלל, תאלצו להפרד לשם כך מ-9500 יורו (עם זאת, בכתבי עת קטנים יותר של הקבוצה, כמו גם בז’ורנאלים אחרים, המחירים נמוכים משמעותית).
ההחלטה הזו לא עומדת סתם באוויר. יותר ויותר קרנות וגופים מממנים מעדיפים שהמחקרים שיוצאים מתוך מענקי המחקר שהם מחלקים יהיו נגישים לציבור הרחב. כבר מאז 2008 מחויב כל מחקר שקיבל מימון ממוסד הבריאות האמריקאי (NIH) לפרסם אך ורק בעיתונים שפתוחים לקהל הרחב, ולאחרונה גם באירופה התאגדו כמה גופי מימון תחת השם Plan S מתוך מטרה דומה. ביחד גופים כאלה מממנים אחוז משמעותי מבין המאמרים המדעיים החשובים, ולכן יש להם כוח.
אולם בדיוק כמו שתשלום עבור גישה למאמרים מעלה בעיות בהקשר של שוויון הזדמנויות, כך גם הרעיון שהחוקרים ישלמו כדי שמחקריהם יתפרסמו. האם זה יסגור את שעריהם של כתבי עת בפני מדענים שלא יוכלו להרשות לעצמם? בין היתר הסכנה היא הן לגבי חוקרים שמגיעים ממדינות מתפתחות, והן לגבי חוקרים צעירים, גם כאלה שמגיעים ממדינות מפותחות יותר, אבל נמצאים רק בראשית דרכם האקדמית ועדיין אין להם מקורות מימון משמעותיים.
באחד מכתבי העת הפתוחים אומרים שהאוניברסיטאות ומכוני המחקר צריכים לקום ולסייע במקרה הזה. נכון להיום אוניברסיטאות מוציאות כסף רב עבור מנויים לכתבי העת המובילים כדי לאפשר לחוקרים שלהם גישה למאמרים. לטענתם, אם יותר עיתונים יעברו למודל של גישה פתוחה, והאוניברסיטאות יממנו את התשלום לכתבי העת שבהם החוקרים שלהם מפרסמים במקום לממן מינויים, הם יחסכו כך הרבה מאוד כסף.
אבל ברור שגם הפתרון הזה לא יספיק לכולם. אז מה נכון לעשות? מה תהיה הדרך שתאפשר הכי הרבה שוויון הזדמנויות בין החוקרים? נראה שעוד נצטרך לשבור על כך את הראש לא מעט, אבל בינתיים, הגלגלים כבר החלו להסתובב.
אתם מוזמנים לתמוך בבלוג בפטריאון, לעזור ל”סיור מוחות” לצמוח ולקבל מגוון הטבות יחודיות ותכנים בלעדיים. עוד פרטים כאן.
צילום: John Cairns/אי־פי