לפני שבועיים כתבתי כאן על מודעות עצמית (בהקשר של זיהוי עצמי במראה), ואחת משאלות התגובה שקיבלתי עסקה בשאלה שאני בטוח שעניינה גם אתכם: מדוע אנחנו לא ממש מסוגלים להריח את עצמנו? ובכן, זו הזדמנות נהדרת לספר על מנגנון ביולוגי, שעל אף שהוא פשוט מאוד, הוא משנה את הדרך שבה אנחנו תופסים את העולם.
אנחנו קולטים מידע מהעולם, כמעט בכל החושים, באמצעות קולטנים. אלו חלבונים מורכבים שיש להם רגישות למה שהם אמורים לקלוט: קולטני ראייה רגישים לאור, קולטני מגע למגע, וקולטני ריח רגישים לחומרים כימים שונים. הופעתו של מושא הרגישות גורמת לקולטן להפעיל, ישירות או בעקיפין, תאי עצב שמעבירים אות חשמלי למוח, וככה בעצם אנחנו חשים את העולם.
אולם לקולטנים יש מנגנון מיוחד שנקרא “אדפטציה”, הסתגלות. כאשר קולטן מסוים פעיל באופן קבוע במשך הרבה זמן, הרגישות שלו הולכת וקטנה, וגם אם החומרים הכימיים עדיין יסתובבו באף, הקולטנים כבר לא יפעילו בתגובה את תאי העצב ולכן לא יעבור אות למוח שיעדכן את מערכת העצבים על הריח.
מהסיבה הזו אנחנו לא יכולים להריח את גופנו, אנחנו מריחים אותו כל הזמן, והקולטנים נמצאים באדפטציה, והם לא רגישים לריח שלנו. מאותה הסיבה בדיוק כאשר נתקל בריח חזק חדש (נניח, בושם שנתיז על עצמנו), בהתחלה נריח אותו במלוא העוצמה, אבל עם הזמן כבר לא נשים לב אליו. זה עובד גם בחושים אחרים, כשאנחנו יוצאים אל השמש הקופחת, בהתחלה חם לנו מאוד אבל אחר כך אנחנו פחות מרגישים את זה. הקולטנים שאחראיים על חישת טמפרטורה פשוט הסתגלו, ואפשר לומר שבעצם אנחנו, והמוח שלנו, “התרגלנו” לאותו גירוי חושי.
למה בכלל המנגנון הזה קיים? קודם כל, כי המוח צורך המון אנרגיה, והוא מחפש לחסוך בכל דרך אפשרית, ואין סיבה להמשיך ולאותת על דבר שאנחנו כבר מודעים לו. בנוסף, ברגע שאנחנו מסוגלים להתעלם מריח שגרתי, קל לנו הרבה יותר לזהות ריחות חדשים. אם מוחו של עכבר מסוים יקבל כל הזמן את אותו המידע על הריח העצמי, ייתכן שיהיה לו קשה יותר לזהות את הריח של השועל שבא לצוד אותו, האות הישן יכול לפגוע בקליטת האות החדש.
אז אין מה לעשות, אנחנו אמנם לא יכולים לזהות את הריח שלנו, אבל יש לכך סיבה הגיונית וחשובה. אם בכל זאת אתם רוצים לדעת אם במקרה אתם לא מריחים טוב, תמיד אפשר לפנות לאפשרות הכי קלה: פשוט לשאול מישהו.
כלב מרחרח את דמותו במראה. הכי קרוב שהוא יצליח להריח את עצמו