גורם המוות מספר אחת בצה”ל בשנים שאינן שנות מלחמה הוא התאבדות. בממוצע כל כשלושה שבועות מתאבד חייל. זה המון, זה הרבה יותר מדי.
בניגוד למה שאולי נהוג לחשוב, רוב המתאבדים אינם חיילים שהתגייסו לצבא עם בעייה פסיכיאטרית ידועה. לרוב הנטייה להתאבדות מתפתחת תוך כדי השירות, בעקבות אירוע מסוים, התנאים, היחס מהסביבה, ועוד סיבות רבות נוספות. גם לזמינות של כלי הנשק בצבא יש תפקיד משמעותי. לרוב החלטה על התאבדות יכולה להיות אימפולסיבית, אך במקרה שקשה לתכנן את ההתאבדות, רבים דוחים את המעשה. כל אלה מלמדים אותנו דבר אחד: אפשר למנוע את זה, אפשר להציל את החיים של הילדים האלה.
בשנים האחרונות הצבא (הרבה בזכות פעילות של עמותות כמו “בשביל החיים”) עשה הרבה צעדים בכיוון, אך עדיין המודעות נמוכה מאוד, וזה מתחיל בנו כחברה. לא סתם משפחות שכולות שיקיריהם התאבדו לא מדברים על סיבת המוות, ולעיתים אף מרגישות שהן אלה שאשמות במות יקיריהם. כל עוד אדם שזקוק לטיפול נפשי נחשב רכרוכי ויוצר רתיעה. וכל עוד אנחנו לא מסוגלים להבין שאין דבר כזה “מחלת נפש”, שמדובר בשינוי במוח, כלומר בעצם במחלה לכל דבר ועניין, ולכן אנחנו עושים להם עוול כשאנחנו מתייחסים אליהם כמשוגעים, כל עוד זה כך אל נתפלא שאלו הם הנתונים.
אך מצה”ל אני מצפה ליותר. אני מצפה שלחיילים לא יהיה קשה כל כך להגיע למצב שהם רואים קב”ן אם הם צריכים, שהמערכת תפסיק להערים קשיים ולחשוד שכל מי שהולך לקב”ן הוא שחקן או משתמט (וגם אם כן, עדיף שלושה משתמטים על מתאבד אחד), שהתפקידנים יפסיקו לדאוג לסטטיסטיקה האישית שלהם ויפעלו למען אלה שצריכים את העזרה שלהם, וכמובן, שהמפקדים יזכרו שתחתיהם נמצאים בני אדם, שיהיו שם בשביל החיילים שלהם, שייקחו את הצד של אלה שאף אחד לא תומך בהם, ושיעברו את ההכשרה המתאימה לסייע להם ככל שאפשר.
לא צריך לחכות שזה יבוא לבד. יש לא מעט סימנים שאפשר לשים אליהם לב: אם רואים שינוי משמעותי בהתנהגות, ירידה באנרגיה, איבוד עניין, חוסר רצון לפגוש אנשים, נטיות דכאוניות וחוסר תקווה, זה הזמן לעשות מעשה ולהיות שם בשבילם. וזכרו, אם נהיה עם יד על הדופק, אולי נוכל לעצור את המקרה הבא.
יהי זכרם ברוך.
לאלה שרוצים להכיר התופעה יותר, ביום שבת הקרוב מתקיים סיור בהר הרצל בעקבות תופעת ההתאבדות בצבא. את הסיור מעביר רועי אופנבכר, מחבר הספר “יותר מאחד פחות משניים”, עובד סוציאלי ואח שכול. עוד פרטים בלינק המצורף.
