בעקבות הטור מהשבוע שעבר, בו סיפרתי על פרס האיג נובל שחולק החודש, פרס שמוענק למחקרים המוזרים ויוצאי הדופן בעולם המדע. שאל אותי אחד מתומכי הפטריאון של הבלוג האם ישראלים אי פעם זכו בפרס. התשובה היא שכן. בעוד שהנובליסטים הישראלים הופכים למפורסמים, איש אינו זוכר את האיג-נובליסטים. אז הפעם ניתן להם כבוד, ונספר על הדרך כמה סיפורים מעניינים על מחקרים מפתיעים ויוצאי דופן.
איג נובל 1993: פרס אחד, המון זוכים
פרס האיג נובל הראשון שישראלים זכו בו הוא בספרות בשנת 1993. זכו בו יחד 23 ישראלים, מספר מרשים, אבל הם היו רק קבוצה קטנה מבין כמעט אלף זוכים שחלקו את הפרס באותה שנה. תופעה שאנחנו רואים בעולם המחקר בעשורים האחרונים היא מחקרים שבהם מעורבים הרבה מאוד חוקרים יחד. בתחום המוח, למשל, כתבתי בעבר על פרויקט המוח האנושי שמשלב חוקרים ממאות מוסדות ברחבי אירופה (וגם ישראל), שילוב הידע והיכולות של חוקרים רבים מאפשר להגיע למקומות שבעבר לא ראינו. התופעה הזו משמעותית מאוד בניסויים קליניים, שבהם בחינה של טיפול על המוני חולים מכל רחבי העולם מצריכה שיתוף פעולה בין צוותים גדולים של חוקרים ורופאים.
באותה שנת 1993 התפרסם מאמר של קבוצת חוקרים בראשות הרופא והמדען אריק טופול, אשר בחן טיפול בנוגדי קרישה באוטם שריר הלב. הניסוי הקליני הזה עירב למעלה מ-40 אלף מטופלים מ-1081 בתי חולים ב-15 מדינות, כולל ישראל. המאמר כולו הוא בן שבעה עמודים, אבל בסופו מופיעים עוד שלושה עמודים שמוקדשים רק לציון שמות כל החוקרים, וגם הם מובאים בקיצור. לא ספרתי אחד אחד, אבל ועדת הפרס מציינת שעל המאמר רשומים “כ-976 חוקרים”, מה שאומר שמספר החוקרים במאמר גדול יותר מפי 100 ממספר העמודים שלו.
על אף שזה אולי נשמע מוזר (טופול עצמו לא חשב שזה מצחיק), זהו ציון דרך מאוד משמעותי בקהילה המדעית, שהולכת לקראת יותר ויותר שיתופי פעולה, שמאפשרים לנו לעשות דברים גדולים שבעבר לא יכולנו לדמיין.
איג נובל 1997: מה הסיפור עם הצופן התנ”כי?
ארבע שנים מאוחר יותר, עם הספר זוכה שוב בפרס איג נובל בספרות. הפעם על נושא שהכה גלים גם בתרבות הפופולארית הישראלית: דילוג האותיות בתנ”ך, או בשמו המוכר: “הצופן התנ”כי”. מי שיזם את המחקר הוא דורון ויצטום, ואליו הצטרפו פרופ’ אליהו ריפס ויואב רוזנברג. במאמרם הם הראו כי אם מחפשים שמות רבנים בדילוג אותיות מסוים בתנ”ך, ובוחנים את המרחק בין שמם לבין תאריך הלידה או הפטירה שלהם (גם כן בדילוג אותיות), מגלים שהמרחק בין שני הביטויים קטן הרבה יותר ממה שהיינו מצפים באופן אקראי.
חמש שנים מאוחר יותר, קבוצה אחרת שכללה בין היתר את פרופ’ גיל קלעי, פרופ’ מיה בר הלל ופרופ’ דרור בן נתן פרסמה מאמר תגובה שטען למספר הטיות בעייתיות במאמר של ויצטום ועמיתיו, שבגללן היה נראה כאילו מדובר בתופעה יוצאת דופן. כשהם התחשבו בכל אותן הטיות, הראו הכותבים שהם יכולים להגיע לתוצאות דומות גם כשמחפשים שמות ותאריכים של רבנים אחרים ב”מלחמה ושלום” של טולסטוי.
ועדה שבראשה עמד בין היתר פרופ’ ישראל אומן תמכה בטענה שאין כנראה ייחוד של ממש בדילוג האותיות בתורה. ולמרות זאת, עד היום “הצופן התנ”כי” מהלך קסם על רבים, ולא מעט מאמינים שניתן לחזות את העתיד באמצעות דילוג אותיות, ואף מראים צירופי דילוגים מרשימים, שנראה שהסיכוי שיופיעו באקראי יחד הוא קטן, אבל עם זאת, בהנתן שהספר הוא כל כך גדול ואפשר לחפש מה שרוצים באיזה ניסוח שרוצים, כנראה שמדובר אך ורק בצירופי מקרים.
איג נובל 2006: על שיהוקים ומסאז’ לרקטום
לאחר שתי הזכיות בפרס לספרות, הגיעו שתי זכיות בתחום אחר בו ישראל זוכה להערכה: רפואה. ותאמינו או לא, שתיהן קשורות למוח. הזכיה הראשונה, של פרופ’ מאג’ד עודה, ד”ר הארי בסן ופרופ’ אריה אוליבן, היא ההגדרה המדויקת לאיג נובל: מחקר שנשמע משעשע, אבל כשחושבים עליו, מבינים שדווקא יש מאחוריו משהו משמעותי. השלושה זכו יחד עם ד”ר פרנסיס פרנסון מארה”ב על כך שהראו שעיסוי של הרקטום יכול לסייע בהקלה על התקפי שיהוקים.
הסיפור מתחיל בשנת 1988, אז ד”ר פרנסון פרסם דו”ח שבו הוא מספר על חולה עם התקף שיהוקים בלתי פוסק, שהגיע גם לשלושים שיהוקים בדקה. בהתקפי שיהוקים מהסוג הזה מעורב עצב הואגוס, עצב חשוב מאוד שמעביר פקודות ומידע מהמוח להמון איברים פנימיים בגוף. לכן פרנסון ניסה להקל על ההתקף על ידי גירוי הואגוס. לאחר מספר דרכים שלא צלחו, נזכר פרנסון במקרה רפואי בו עיסוי של הרקטום הפחית את קצב הלב. מאחר שגירוי של עצב הואגוס הוא מה שמפחית את קצב הלב, פרנסון האמין שאולי באמצעות העיסוי הוא יוכל לגרות את הואגוס, וזה עבד!
החדרת אצבע לתוך פי הטבעת של החולה ועיסוי של הרקטום עזרה מאוד להתקף השיהוקים. כעבור שנתיים צוות החוקרים מישראל פרסם מאמר נוסף שבו הם הראו שהשיטה עבדה גם לחולה במרכז הרפואי בני ציון. לאדם הממוצע זה נשמע כמו טיפול מוזר, אבל כשמבינים את המדע שעומד מאחוריו, הרבה דברים מתחברים.
איג נובל 2008: אם כבר פלצבו, אז לשלם ביוקר
האיג נובליסט האחרון שנדבר עליו הוא המפורסם ביותר שבחבורה, פרופ’ דן אריאלי, ויחד איתו חוקר הפלצבו החשוב פרופ’ זיו כרמון. החוקרים נתנו לנבדקים “תרופה להקלת כאבים”, שהייתה בעצם כדור דמה. למחצית מהנבדקים נאמר שמחירה של התרופה היא $2.5 לכדור, בעוד שהחצי השני שמע שהמחיר הוא $0.1 לכדור. הנבדקים לקחו את הכדור ולאחר מכן קיבלו שוקים חשמליים, והיו צריכים לדרג את עוצמת הכאב. באופן מפתיע, אלה שחשבו שהתרופה יקרה חשו פחות כאב מאלה שחשבו שמדובר בתרופה זולה. זאת למרות שהכדור היה כדור דמה ללא השפעה ביולוגית!
סיפרתי בעבר שאפקט פלצבו קשור למנגנוני הציפיה במוח, אין ספק שהוא מסוגל באמת לשנות תהליכים בגוף. אולם מסתבר שכדור פלצבו יקר יותר שווה יותר מכדור פלצבו זול. אנחנו יודעים שמוצרים יקרים יותר נתפסים כאיכותיים יותר, ולכן הגיוני שאנחנו מצפים שטיפול יקר יהיה יעיל יותר, וכך המוח מארגן את התגובה של הגוף בהתאם. זו אולי הסיבה ששרלטנים שמציעים טיפולים לא יעילים מתמחרים אותם יקר כל כך, אם הטיפול לא עוזר, לפחות שאפקט הפלצבו יעשה חלק מהעבודה.
אלו היו ארבעה זוכי איג נובל ישראלים. וכל הסיפורים האלה מהווים רק הקדמה לדבר האמיתי. ביום שני בשבוע הבא נפתח באופן רשמי שבוע הנובל עם חלוקת הפרס לפיסיולוגיה ורפואה. אני כמובן אהיה שם כדי לספר לכם את כל המדע המעניין שמאחורי המחקרים. אז מומלץ להמשיך לעקוב.
אהבתם את הפוסט? בואו לתמוך בבלוג בפטריאון ועזרו לי להביא לכם עוד תוכן מעניין. עוד פרטים כאן.
תנ”ך
צילום: גיל אליהו
פרופ’ דן אריאלי
צילום: תומר אפלבאום