אתמול חל יום הסוכרת הבינלאומי, וזו הזדמנות טובה לספר סיפור קצת שונה שקשור למחלה הזו. סיפור אבולוציוני של ציידים לקטים.
בסוף עידן הפליסטוקן, כשאבות אבותינו חיו בקבוצות קטנות של ציידים-לקטים שנדדו ממקום למקום בחיפוש אחר מזון, הגוף שלהם עמד בפני אתגר. המוח היה כבר אז גדול מאוד, וככזה, הוא דרש המון אנרגיה, ואם אפשר, בצורת גלוקוז. על אף שהמוח מהווה רק כ-2% ממסת הגוף, הוא צורך 20% מכלל האנרגיה שלנו. בשבילנו זה לא אתגר כל כך קשה לספק את הצרכים האלה, אבל לאבותינו הציידים הלקטים זה לא היה מובן מאליו בכלל.
יש כמה סיבות לקושי הזה. קודם כל, מגוון סיבות כמו שינויי מזג אוויר, נדידה וציד כושל גרמו לכך שזמינות האוכל בסביבה לא היתה תמיד יציבה, ולא בכל יום יכלו בני האדם לקום בבוקר בידיעה שיהיה להם מזון שיספק את כל צורכי הגוף שלהם. בנוסף, נראה שברוב חברות הציידים-לקטים עיקר התזונה התבססה על בשר ציד, ולכן הם כמעט שלא צרכו פחמימות. אולם סוכרים הם המקור הכי זמין ועשיר באנרגיה עבור גופנו, ותאי העצב במוח מתקיימים על גלוקוז, וכשאין מספיק גלוקוז צריך לייצר אותו, וזה עשוי להיות תהליך יקר מאוד אנרגטית. בפני הגוף היה אתגר – הוא רצה לדאוג שבמצב של תזונה לא יציבה או ענייה בפחמימות, מעט הסוכר שכן נכנס לגוף לא יבוזבז אלא יילך ישר למוח.
אחד ההורמונים החשובים ששולטים על רמות הסוכר בדם שלנו הוא אינסולין. כשאנחנו אוכלים מאכלים עתירי סוכר, מופרש הרבה אינסולין שמאותת לתאים שיש הרבה סוכר בדם וצריך לפרק אותו ולהשתמש בו. זו גם הסיבה שבסוכרת נעורים, שבה יש פגיעה בהפרשת האינסולין, החולים צריכים לעקוב אחרי רמות הסוכר שלהם כל הזמן, הגוף שלהם לא דואג לעשות זאת לבד, ולכן הם עלולים לסבול מעודף סוכר בדם.
עם זאת, כשצייד-לקט אוכל מזון עתיר בסוכר (כמו למשל פרי), הוא לא יכול לדעת מתי תהיה הפעם הבאה שבה הוא יקבל מנת סוכר כל כך גדולה, לכן הוא היה רוצה לשמור את הסוכר שנכנס, ולדאוג שבעיקר המוח יהיה זה שיקבל אותו. אבל כשרמת הסוכר בדם עולה, האינסולין שמופרש דואג שהגוף ינצל את עודפי הסוכר. אז איך מתגברים על זה? פוגעים ביכולת האינסולין לעשות את העבודה שלו ביעילות. במצב כזה, גם אם הוא יופרש לדם, חוסר היעילות שלו יגרום לכך שהסוכר לא ינוצל ויפורק, וכך יהיה אפשר לתעל אותו למוח. המצב הזה נקרא תנגודת אינסולין.
ואכן, התיאוריות המרכזיות בתחום טוענות שציידים לקטים הראו תנגודת אינסולין גבוהה יחסית, ונראה שזה המצב גם בקרב אוכלוסיות של ציידים-לקטים מודרנים. כך למשל, לנוודים במרכז אסיה יש תנגודת אינסולין גבוהה יותר מאשר לחקלאים שגרים באותו האזור.
המונח “תנגודת אינסולין” אולי מוכר לכם מהקשר אחר. זה המצב שאופייני לסוכרת מבוגרים, שבה אין פגיעה בהפרשת האינסולין (כמו שיש בסוכרת נעורים), אבל האינסולין עצמו פחות אפקטיבי, ולכן הוא לא מצליח לפרק את כל הסוכר בדם. אנחנו יודעים שבאוכלוסיות שעברו מעבר חד במאה האחרונה מתזונת ציידים לקטים הישר לתזונה המערבית העתירה בסוכר יש אחוזים גבוהים הרבה יותר של סוכרת מבוגרים. התיאוריות שעליהן דיברנו כאן יכולות להסביר מדוע
לבני אדם שחיים על תזונה עשירה בסוכר כבר מימי המהפכה החקלאית היו אלפי שנים שבהן הגוף הסתגל לשינויים בתזונה (למשל על ידי העלאת הרגישות לאינסולין), כדי שהוא יוכל להתמודד עם רמות גבוהות של סוכר בדם. אבל מעבר חד מתזונה ענייה בסוכר לתזונה עתירת סוכר, כשהגוף עוד רגיל למצב שבו אין צורך באינסולין כי אין הרבה סוכר בדם, עלולה להיות הרסנית, ולכן, כנראה, סוכרת מבוגרים נפוצה כל כך באוכלוסיות ילידות
אם אהבתם את הפוסט אני מזמין אתכם לתמוך ב”סיור מוחות” בפטריאון, לעזור לבלוג לצמוח ולזכות במגוון הטבות שוות, לפרטים נוספים לחצו כאן
