תאי המראה התגלו, כמו הרבה דברים טובים אחרים בעולם המדע, לגמרי במקרה. המדען האיטלקי ג’יאקומו ריזולאטי וצוותו הקליטו את הפעילות החשמלית באזורים האחראיים על תנועת השרירים במוחו של הקוף. בשלב מסויים יצאו החוקרים להפסקה, והאלקטרודות החשמליות המשיכו להקליט. כאשר אחד החוקרים החל לאכול, נרשמה פתאום פעילות במוח, על אף שהתאים שמהם ההקלטה בוצעה אחראיים על תנועה והקוף בכלל לא זז! (לכן הם לא היו אמורים לפעול)
הסתבר שאלו תאים מיוחדים שפועלים בשני מקרים: כאשר הקוף מבצע תנועה מסוימת (למשל: אכילה), וכאשר הוא צופה במישהו אחר מבצע את אותה תנועה בדיוק. זו תופעה מרתקת, וההתנהגות הכפולה הזו זיכתה את הנוירונים הללו בשם המבטיח “נוירוני מראה”. הזמן עבר והמחקר בהם התרחב, ומצאו הוכחות לקיומם במקומות רבים במוח.
אם נחשוב על זה לעומק, נוירוני מראה אולי יכולים להיות ההסבר לכך שאנחנו לומדים בצורה נהדרת על ידי חיקוי של מישהו אחר, תינוקות מחקים את הוריהם, אחים קטנים את האחים הגדולים, וזה נמשך לאורך כל החיים. מישהו יכול להסביר לנו בפירוט כיצד לעשות משהו, ולפרט את כל השלבים המורכבים שלו בלי שנבין כלום, אבל לפעמים מספיק שהוא יראה לנו בעצמו למה הוא התכוון, ומיד נחקה אותו בלי שום בעייה. האם זה אפשרי כי כשאנחנו רואים אותו מבצע את הפעולה, נוירוני המראה שלנו עובדים במלוא העוצמה?
אך זוהי רק ההתחלה, אפשר לקחת את הרעיון של “משהו במוח שפועל כשאני עושה ומשהו וגם כשאחרים עושים אותו” עוד כמה צעדים קדימה. אולי באמת נוירוני מראה קשורים ליכולת שלנו להבין ולזהות רגשות, לפרש את ההתנהגות של בני אדם אחרים, ואולי גם לגלות אמפתיה. כולנו יודעים שאנחנו מתעצבים כשאנחנו רואים אדם אחר עצוב, או יכולים לצחוק רק מלראות מישהו אחר צוחק. האם נוירוני המראה קשורים לכך? יש לא מעט מחקרים שתומכים בכך. בנוסף, אפשר ללכת אפילו צעד נוסף ולחשוב על מקרים שבהם היכולות הללו נפגעות, למשל באוטיזם. ויש אכן ניסויים שמצביעים על פגמים אפשריים במערכת נוירוני המראה במקרים מסוימים של אוטיזם.
אמנם פעילותם של נוירוני המראה היא עדיין מסתורית, אך היא מראה לנו שוב כמה המוח מלא בתופעות מוזרות ומדהימות שמשפיעות על החיים שלנו כל הזמן.
(נכתב בתאריך 3.5.17)
