מה תעדיפו? שאתן לכם מאה שקלים עכשיו, או בעוד שבועיים? כולכם, כנראה, תעדיפו לקבל את הכסף עכשיו. את אותו הדבר ניתן להגיד גם ההפך. אם תדעו שבעוד שבועיים אתם צפויים לעבור ניתוח, שאמור להיות כואב מאוד, הכאב הצפוי מהניתוח לא יטריד אתכם עכשיו, לא כשהוא כל כך רחוק. אנשים נוטים להעריך פחות דברים שיקרו בעתיד. כך שאפשר תיאורטית להגיד שמאה שקלים בעוד שבועיים יהיו שווים בעינינו כמו שבעים שקלים היום, או כמו מאתיים שקלים עוד חודשיים. וזה כמובן משפיע מאוד על הדרך שבה אנחנו מקבלים החלטות. מכיוון שאפשר לחשב מתמטית את הערך שבני אדם נותנים לדברים בעתיד, אפשר להגיע למסקנות מעניינות:
אני אתן לכם דוגמה. נניח שיש לכם חור בשן, זה לא נעים, ונניח שהוא גורם לכם כאב בערך של 2- בכל יום. כדי לסתום את החור, צריך ללכת לרופא שיניים, ולצערנו גם זה כואב, יותר כאב מסתם יום עם חור בשן, זה יסב לכם כאב בערך של 6-, אבל לפחות לא יכאב לכם יותר מפה והלאה. באופן רציונלי, הדבר הנכון לעשות הוא ללכת לרופא כבר עכשיו, כדי לסיים עם זה מהר ולסבול כמה שפחות. אבל אם אנחנו נותנים ערך מופחת לכאב שיהיה בעתיד, המחשבה על ללכת לרופא היום יכולה להיות מפחידה מאוד, ועל ללכת לרופא בימים הבאים כבר מרגישה הרבה פחות נורא. ואכן, כאשר פותרים את הבעייה מתמטית, מגיעים לכך שהפתרון האידאלי יהיה ללכת לרופא מחר! ככה הכאב של ההליכה אל הרופא הוא פחות מוחשי, ולא סובלים יותר מדי. אלא שלמחרת היום, פתאום הטיפול אצל הרופא מרגיש הרבה יותר קרוב, הרבה יותר כואב, לכן צריך לקבל שוב החלטה, ושוב, ההחלטה האידאלית תהיה ללכת לרופא רק מחר, וחוזר חלילה…
נשמע לכם מוכר? ככה בדיוק נוצרת דחיינות. כולנו מכירים טוב מאוד את תופעת ה”ממחר דף חדש”, מחר אני ארד במשקל, מחר אני אתחיל ללכת לחדר כושר או אתחיל לעשות משהו שעושה לי טוב, מחר, לא היום. זה אחד הפרדוקסים הכי קשים שקיימים, כי זה יכול לגרום לנו להכנס ללופ אינסופי ולא לעשות כלום אף פעם. אבל בני אדם מתגברים על דחיינות למרות הכל, איך הם עושים את זה?
ריצ’רד ת’יילר, מאבות תחום הכלכלה ההתנהגותית שזכה השבוע בפרס נובל, מציע מודל מעניין. הוא טוען שבמוח יש לנו שתי מערכות, המערכת ה”מתכננת” והמערכת ה”עושה”. הראשונה היא מערכת שקולה שחושבת לטווח הארוך, והשנייה אימפולסיבית ומיידית, ומאחר שהיא כזו, הנטייה הראשונית היא להמשך אל ההחלטה שלה ולזנוח את תכנוני העתיד. כדי להצליח בכל זאת לקבל החלטה בצורה רציונלית, אנחנו צריכים באופן אקטיבי “לשתק” את המערכת ה”עושה”, להסיר את החסמים הנובעים מאימפולסיביות ולקבל את ההחלטה שמסתכלת לטווח הארוך. לא תמיד זה קל, לחלקנו יש שיטות שונות לעשות את זה, ורבים לא מצליחים לעשות זאת לבד, וזקוקים לעזרה ולטיפול.
עוד דוגמה נהדרת לדחיית סיפוקים הוא “מבחן המרשמלו”. במבחן זה ניצבת בפני הילדים צלחת ועליה מרשמלו. ונאמר להם שאם הם לא יאכלו אותו עד שהנסיין יחזור לחדר, הם יקבלו מרשמלו נוסף. מבחינה רציונלית “קרה”, הדבר הנכון לעשות הוא לחכות למרשמלו הבא. שכן שני מרשמלו שווים יותר ממרשמלו אחד. אלא את המרשמלו השני נקבל רק “בעתיד”, ולכן אנחנו נותנים לו ערך הרבה יותר נמוך מאשר המרשמלו שניצב מולנו כעת על הצלחת. זהו אתגר של ממש בפני ילדים קטנים.
ניסוי שעקב אחרי הילדים הללו גם עשרות שנים אחרי שהם עברו את “מבחן המרשמלו”, מצא שילדים שחיכו בסבלנות עד המרשמלו הבא קיבלו ציונים גבוהים משמעותית במבחני ה-SAT (הפסיכומטרי האמריקאי), הראו יכולות למידה גבוהות יותר, פחות בעיות קשב והתנהגות, ויותר יכולת עמידה בלחצים. מה הביצה ומה התרנגולת לכל הסיפור? ככל הנראה דווקא אי עמידה במבחן המרשמלו נובעת מכל אותן בעיות שתיארתי קודם, או בשפה של ריצ’רד ת’יילר, מחוסר היכולת לשתק אקטיבית את מערכת ה”עושה” כדי לאפשר למערכת ה”מתכנן” לפעול.
אלו רק שתי דוגמאות לסתירות בין “המערכת העושה” ל”מערכת המתכננת”. אך בכלליותה, דרך ההסתכלות השונה של ת’יילר על הבעייה הזו פתחה פתח חשוב להבין כיצד אנשים מקבלים החלטות.
