החוקר שנתן למאות חרקים לעקוץ אותו בשם המדע

ספטמבר מסמן את התקרבותנו לשבוע הנובל, כשהצעד הראשון בדרך הוא טקס פרסי האיג נובל. פרס זה מוענק למחקרים שנראים ביזאריים במבט ראשון, אך טומנים בחובם ערך מדעי מפתיע. לקראת האירוע, בחרתי לספר על איג נובל מרתק ומוזר מהעבר, המנציח את זכרו של ג’סטין שמידט, חוקר חרקים ייחודי שהלך לעולמו בשנה שעברה בגיל 75.

לטובת מחקרו, התעניין שמידט במידת הכאב של עקיצות חרקים מסדרת הדבוראים, הכוללת מינים רבים של דבורים, צרעות ונמלים, רבים מהם בעלי עוקץ וארס. בהיעדר מדד מספק לכימות עוצמת הכאב של כל עקיצה, החליט הוא ליטול על עצמו את המשימה באופן אישי, בצורה הכי מוחשית שיש.

שמידט נתן למאות חרקים מ-78 מינים שונים של דבוראים לעקוץ אותו, ופיתח מדד, הקרוי עד היום על שמו. הסקאלה נעה בין 0 ל-4, כאשר 0 מייצג עקיצות לא מכאיבות (בדרך כלל משום שהן מיועדות להתמודד עם בעלי חיים עם מערכות עצבים פשוטות יותר), הציון 2, מרכז הסקאלה, מתאים לעקיצות של דבורים וצרעות נפוצות, ו-4 שמור לעקיצות קיצוניות במיוחד, אותן העניק רק לשלושה מיני דבוראים לאורך השנים.

שמידט גם הוסיף צבע למדד (הצבעוני גם ככה) כשתיאר בשפה עשירה וציורית את חווית הכאב שנגרמת מכל עקיצה. כך למשל, את העקיצה של דבורה שלה הוא נתן את הציון 1, הוא מתאר שהיא מרגישה כאילו “המאהב שלכם נשך לכם את תנוך האזון טיפה חזק מדי”. עקיצת צרעה מ”רמה 2″ מקבלת את התיאור “כאילו מישהו איפר לכם סיגר על הלשון”. על נמלה מרמה 3 הוא כותב “דמיינו לכם שקודחים לכם בציפורן חודרנית במשך 8 שעות, ואז אתם מגלים שהמקדחה תקועה בבוהן”.

מבין כולן, שמידט טוען שהעקיצה הכואבת ביותר היא של נמלת הקליע, שקיבלה את שמה כבר במאה ה-18 בשל הכאב המחריד של עקיצתה. נמלה זו חיה בג’ונגלים של דרום ומרכז אמריקה, והארס שלה חודר במהירות למערכת העצבים ומשפיע עד למשך יממה שלמה. שמידט מתאר את העקיצה כ”כאב טהור, מזוקק וגאוני, כמו ללכת על פחם רותח כשמסמר תקוע לכם בעקב”.

הסיפור הזה בהחלט מוזר, ולא מפתיע שהוא זכה בפרס, אך כמו כל איג נובל טוב, אחרי שמפסיקים לצחוק ועוצרים לחשוב קצת, מגלים שמאחורי הביזאר עומדת מטרה מעניינת. שמידט טוען שקיים קשר בין עוצמת הכאב של עקיצה של דבוראים, לבין מידת החברתיות שלהם. הרי אם נמלה ממין מסוים חיה כבודדת ולא במושבה, והיא נתקלת בסכנה, תספיק לה עקיצה קלה שתכאיב לטורף קצת, תבלבל אותו ותאפשר לה לברוח.

לעומת זאת, קנים וכוורות של דבוראים מושבתיים, שחיים במבנה חברתי מורכב, הם גן עדן של ממש עבור טורפים, שזוכים לאכול הרבה מאוד חרקים בבת אחת, כולל ביצים וגלמים חסרי ישע שממוקמים בקן, ולפעמים גם נוטריינטים נוספים שנמצאים שם. עקיצה שתגרום למעט כאב לא תציל את המושבה מהטורף, ולכן צריך לפתח מנגנון שימנע ממנו לנסות לחסל אותם על ידי גרימת כאב חד וארוך שאי אפשר לשכוח, ולפעמים ממש לשתק את הטורף באופן חד משמעי. לכן נצפה לראות דבוראים מושבתיים בחלק העליון של מדד שמידט לעומת יחידאים שיקבלו ציונים נמוכים יותר.

מובן שמדד שמידט אינו תקף מדעית באופן מוחלט. זה מדד סובייקטיבי שמבוסס על חוויותיו של אדם אחד בלבד, ובנוסף לכך, החלוקה לחמש רמות כאב בלבד היא מוגבלת מאוד (אם כי לנמלת האש, שהחלה לפלוש גם אלינו בשנים האחרונות, נתן שמידט ציון ייחודי של 1.2). אך למרות זאת, הרעיון הביזארי והמצחיק הזה של מדען אחד שנתן להמוני חרקים לעקוץ אותו בשם המדע אִפשר לנו ללמוד ולו במעט על חייהם של החרקים המיוחדים הללו.

הצטרפו לרשימת התפוצה של הבלוג וקבלו את התכנים ישירות למייל