אין דבר כואב יותר מאשר לפגוע בזרת הקטנה שברגל בקצה השולחן. אם העניין הזה לא הוכח מדעית, הגיע הזמן שיבדקו זאת. טל ברמן אמר פעם שמבחינתו הזרת הקטנה היא אמצעי לכפר על חטאים. יש בזה משהו מנחם, אבל בואו ננסה להבין אחת ולתמיד מה קורה במערכת העצבים שלנו שגורם למכה הזו להיות כה כואבת, אולי אף יותר ממה שנצפה.
ככל שאזור בגוף חשוב יותר לחישת מגע, כך צפיפות קצוות העצבים בו גבוהה יותר, כדי להגדיל את הרזולוציה ויכולת החישה של האזור. מסיבה זו, צפיפות העצבים בכף היד גבוהה יותר מזו שבגב. גם באצבעות הרגליים צפיפות העצבים יחסית גבוהה, ולכן מכה בזרת הקטנה מפעילה הרבה עצבים ששולחים מידע על כאב למוח.
אנחנו נוטים לחשוב שלאצבעות הרגליים שלנו אין תפקיד אמיתי, בטח לא בחישה, ולכן זה אולי מוזר לצפות שצפיפות העצבים שם גדולה. עם זאת, כף הרגל שלנו צריכה להיות רגישה למגע כדי שנשים לב על מה אנחנו דורכים, ונוודא שאנחנו לא מחדירים לגוף שלנו משהו מסוכן. כאב, הרי, הוא דרך להתריע לגוף שלנו שמתרחש דבר לא בסדר.
אבולוציונית, לאצבעות הרגליים שלנו היה תפקיד חשוב אפילו יותר מבחינת חישת מגע, הן שימשו בתפקיד דומה לידיים אצל אבות אבותינו שחיו על העצים, כפי שהן משמשות ככאלה אצל שימפנזות וגורילות עד היום, שאצלן מדובר באיבר חשוב מאוד לחישת מגע, ולכן התפתחו שם כל כך הרבה קצות עצבים.
סיבה נוספת לעוצמת הכאב היא המבנה הבולט של כל אצבע. כשאנחנו מקבלים מכה, היא פוגעת בשטח פנים קטן יחסית (קצה האצבע), וכל הכוח מתרכז במקום אחד ולא מתפזר על משטח גדול. באופן דומה, איש לא ירצה לשבת על מסמר בודד, אך פקירים יכולים לשכב על מיטה העשויה מסמרים בלי להרגיש כאב, משום שהכוח מתפשט על שטח פנים גדול יותר.
מדוע כאב ממכה כזו נמשך זמן רב כל כך? האשמה היא במבנה העצבים. יש לנו שני סוגי עצבים המעבירים מידע על כאב. סוג אחד מעביר את המידע ביעילות ובמהירות, משום שעצבים אלו עטופים בשכבת שומן עבה. בעצבים מהסוג השני מעטפת השומן מזערית עד לא קיימת, ולכן המידע בהם עובר לאט יותר. מכיוון שהמרחק בין המוח לאצבעות הרגליים גדול מאוד (כגובה האדם), הפער בין התהליך המהיר לתהליך האיטי יכול להיות משמעותי מספיק כדי שנרגיש את אות הכאב החזק מהעצבים המהירים קודם, ולאחר מכן את האות האיטי יותר. לכן הכאב נמשך זמן רב יותר.
לסיכום, יש בהחלט סיבות עצביות לכך שמכה בזרת היא דבר כואב. אין לנו הרבה מה לעשות בנידון חוץ מלנעול נעליים, לסמן בטוש זוהר את כל הארונות ופינות השולחן בבית, ואולי פשוט – להיזהר.
אני רוצה להודות לתומכי הפטריאון של הבלוג, ובראשם למתן רינג, יובל שער, בני גויכמן ותמר כהן, התומכים המובילים. אם התוכן עניין אתכם, אני מזמין אתכם להפוך גם לתומכים, לעזור ל”סיור מוחות” לצמוח ולקבל מגוון רחב של הטבות כמו תכנים בלעדיים, יכולת להשפיע על הנושאים וצפייה בפוסטים לפני כולם. פרטים נוספים כאן
הצטרפו לרשימת התפוצה של הבלוג וקבלו את התכנים ישירות למייל
