אנחנו לוקחים את זה כמובן מאליו, אבל זה ממש לא כך. למעשה, בבעלי חיים רבים אין הבדלים חיצוניים משמעותיים בין זכרים לנקבות. מדוע אצלנו יש? הרי כדי שיווצר שוני בין זכרים לנקבות, צריך שעל אחד המינים יפעל כוח אבולוציוני שישנה אותו אחרת מהמין השני, אבל למה שדבר כזה יקרה?
פעמים רבות זה קשור לתהליך החיזור. סיפרתי פה בעבר שברוב עולם הטבע הזכרים הם אלה שמחזרים, ולכן הם יכולים להשתנות לצורך כך. אם אצל טווסים זנב גדול וצבעוני נתפס כמושך בקרב נקבות, אז הזכר עם הזנב הכי גדול והכי יפה יהיה זה שיביא הכי הרבה צאצאים, התכונה שלו תעבור לדור הבא, ולאורך זמן נראה יותר זכרים עם זנבות גדולים וצבעוניים. מאחר שהתכונה הזו לא משפיעה על סיכויי הנקבה להביא צאצאים, היא עצמה לא תפתח זנב גדול ויפה ולכן אולי תראה פחות מיוחדת, ובלי ספק שונה מהזכר.
אצל גורילות נפוץ מבני חברתי של הרמון, שבו רק זכר אחד מזדווג עם הרבה נקבות. כדי להגיע להיות הזכר הזה, צריך להיות הכי חזק, ולהלחם ולנצח את כל מי שמנסה להשתלט על ההרמון. מהסיבה הזו זכרי הגורילות שוקלים יותר מפי 2 מהנקבות.
ישנם גם מקרים שבהם הנקבות גדולות יותר, רואים את זה למשל אצל ינשופים, לוויתן כחול, ומיני דגים וחרקים שונים. בסופו של דבר, יש גם בזה הגיון. נקבה גדולה יותר תהיה פורה יותר ותוכל להשקיע יותר אנרגיה בצאצאים שלה, ובמינים שבהם הזכר אינו מעורב בגידול, היא תוכל גם להגן ולשמור עליהם.
אחד המקרים יוצאי הדופן של הבדלים בין זכרים לנקבות הוא של החכאים. מדובר בדגים שכמה ממיניהם חיים במצולות הים, במקומות שבהם רק מעט דגים אחרים חיים, ולכן לא קל למצוא בני זוג להזדווגות. מסיבה זו, כאשר זכר פוגש נקבה, הוא מקיים הלכה למעשה את הפסוק מספר בראשית “ודבק באשתו, והיו לבשר אחד”. הוא מתאחה לתוך גופה של הנקבה, כל איברי גופו מתנוונים ונותר רק שק האשכים, שממשיך להפרות את הנקבה ולספק צאצאים חדשים.
ובאדם? תאמינו או לא, אבל בהשוואה לרוב קופי האדם, אצלנו דווקא גברים ונשים דומים יחסית במבנה גופם. מייחסים זאת למונוגמיה, בניגוד לשימפנזים ולגורילות הפוליגמיים, שבהם הזכרים נאבקים זה בזה כל הזמן, כשהזכר מתחייב לכל החיים לנקבה אחת, הוא צריך להשקיע פחות מאמץ בקרבות, ופחות חשוב לו להיות גדול וחזק. אפשר לראות את זה גם בגיבונים, קופי אדם מונוגמים מדרום מזרח אסיה שבהם אין הבדל משמעותי בגודל בין זכרים לנקבות.
כיום, השינויים התרבותיים בחברה האנושית מובילים למצב שלאו דווקא בהכרח הגברים הם המחזרים, ופחות ופחות תכונות מראה נתפסות כ”מושכות” בקרב כלל בני האדם. אם אכן המגמה תמשך ככה, ייתכן מאוד שבעתיד גברים ונשים יראו אפילו דומים הרבה יותר אחד לשני.
עד אז, ט”ו באב שמח לכולם.
אהבתם את הפוסט? בואו לתמוך בי בפטריאון ואפשרו לי לספק לכם עוד ועוד תכני מדע
