הצד האפל של אספרגר

בשנת 1944, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, פרסם רופא אוסטרי בשם הנס אספרגר מחקר על ארבעה ממטופליו, ילדים שסבלו ממה שהוא הגדיר כ"פסיכופתיה אוטיסטית". הם התמודדו עם קושי שפתי, ופגמים התפתחותיים ותנועתיים, לצד קושי ביצירת קשרים חברתיים והיעדר אמפתיה. חלקם גם הפגינו כישרון מיוחד בתחום ספציפי, שבו הם עסקו באופן אובססיבי עד שהגיעו למומחיות גדולה. אספרגר אמנם לא היה הראשון שתיאר את התופעה, אך כעבור כמה עשורים היא נקראה על שמו: "תסמונת אספרגר".

אספרגר, שטיפל מאז בילדים רבים עם "פסיכופתיה אוטיסטית", התפעל מיכולותיהם הייחודיות. במחקריו כתב שהתסמונת מופיעה אצל אנשים עם רמות אינטליגנציה שונות, אך האמין שכך או כך מי שמתמודדים עמה מאופיינים ביכולת חשיבה מקורית ומסוגלים להגיע להישגים יוצאי דופן. כמה ממטופליו לאורך השנים בהחלט פרצו גבולות, כאשר המפורסמת שבהן היא זוכת פרס נובל לספרות, אלפרידה ילינק. אך חרף גישתו יוצאת הדופן, דמותו של הרופא האוסטרי רחוקה מלהיות נטולת רבב. מחקרים שפורסמו בשנים האחרונות גילו כי רובץ עליה כתם שחור עקשן.

כידוע, התנועה הנאצית לקחה שורה של עקרונות מתורת האבולוציה, ועיוותה אותם כדי ליצור תורת גזע משל עצמה. מתוקף התורה הזו חתרו הנאצים ל"השבחת הגזע הארי", והגו את תוכנית T4 שבמסגרתה נרצחו בשלוש השנים הראשונות למלחמה קרוב למאה אלף גרמנים, ילדים ומבוגרים, שסבלו מתסמונות רפואיות, מומים ונכויות שונות. למשפחותיהם נאמר כי הם נשלחים לטיפול בבתי חולים מיוחדים, ולאחר זמן מה נשלח אליהם מכתב שבישר להם בצער כי קרוביהם מצאו את מותם מסיבות שונות כגון דלקות או זיהומים.

ב"מרפאת" אם שפיגלגרונד בווינה, מתקן מוות שפעל במסגרת התוכנית, נרצחו 789 ילדים. מנהל המתקן היה ארווין יקליוס, מאהבה של אחותו של היטלר וקולגה של הנס אספרגר. לנוכח עיסוקיו של אספרגר, לאורך השנים עלו שאלות על מעורבות אפשרית שלו באקציית T4. ב־2018 התפרסמו במקביל שתי עבודות שונות שטענו כי אספרגר שלח ילדים רבים למותם באם שפיגלגרונד, וגרמו לרעידת אדמה. הראשון הוא מאמר של ההיסטוריון הרפואי האוסטרי הרוויג צ'ך, והשני הוא הספר "הילדים של אספרגר" שכתבה אדית שפר, היסטוריונית מאוניברסיטת סטנפורד.

אספרגר מעולם לא היה חבר המפלגה הנאצית, אבל צ'ך האמין שלא ייתכן שאדם כמוהו הגיע למעמדו הרם והוסיף להחזיק בו בזמן השלטון הנאצי בלי שזכה לתמיכה מהמפלגה. אספרגר עבד תחת פרנץ המבורגר, שהיה פעיל מאוד במפלגה, אבל בנוסף, כך מראה צ'ך גם הצטרף בעצמו לארגונים שהיו תחת חסות הנאצים, חתם את מכתביו ב"הייל היטלר" וגם הביע תמיכה במפלגה. מסמכים שחשף צ'ך מעידים כי במפלגה היו מרוצים מאספרגר ומתפקודו, כך שגם אם לא היה נאצי נלהב, הוא בהחלט התאים את עצמו לרוח המשטר, ובעקבות זאת זכה בהזדמנויות מקצועיות.

אספרגר, מראים צ'ך ושפר, חרץ את גורלם של ילדים רבים. במסגרת תפקידו, הוא בחן ילדים עם אוטיזם ונדרש להכריע אם הם יכולים להיות חברים פעילים ותורמים ב"פולק", החברה הגרמנית שהמפלגה הנאצית שאפה לייצר, או שמא יש לשלוח אותם לאשפוז באם שפיגלגרונד. שפר מראה כי מבין 789 הקורבנות שמצאו את מותם במתקן, לפחות 44 היו מטופלים ישירים של אספרגר.

ישנם עדיין קולות שמבקשים להגן על שמו של אספרגר, וטוענים כי ייתכן שהוא לא היה מודע למה שקורה באם שפיגלגרונד וחשב שמדובר במרכז אשפוז לגיטימי. אחרים סבורים שקשה לשפוט אדם שחי תחת משטר דיקטטורי והבין, כנראה, שהישרדותו תלויה בנכונותו לשתף פעולה. ישנן גם טענות שלפיהן אספרגר הגן על ילדים ו"ייפה" את מצבם כדי להצילם. אבל מחקריהם של צ'ך ושפר לא תומכים בכך, ומראים שאספרגר אימץ שפה נאצית בכתביו, ושהדרך שבה סיכם אבחונים לא העידה על שום מידה של חסד או רחמים.

כך למשל תיאר הרופא את המטופלת אליזבת שרייבר: "חוסר תפקוד תורשתי, ריור, קשיי שפה משמעותיים, אך הבנה טובה יותר יחסית. הילדה היא ללא ספק נטל קשה עד בלתי נסבל על משפחתה, במיוחד בשל תנאי המגורים הצפופים, ותוקפנותה מסכנת את אחיה הקטנים. לכן, מובן שהאם מתעקשת על אשפוז במוסד. 'אם שפיגלגרונד' יהיה הפתרון הטוב ביותר."

שרייבר הייתה בת חמש כשנשלחה למרפאה. היא בכתה שם ללא הפסקה, ניסתה לחבק את האחיות בלפיתה עזה ואמרה שוב ושוב רק מילה אחת: "מאמא". לפי רישומי המרפאה, היא מתה מדלקת ריאות, כפי שקרה לילדים נוספים שנשלחו למקום בהנחיית אספרגר. מוחה, אגב, נשמר במרפאה לאחר מותה, ככל הנראה ללא הסכמת המשפחה. עם זאת, שפר מראה שבקרה של שרייבר ובמקרים אחרים, המשפחה שלחה לאספרגר מכתב תודה על שסייע להם בתהליך ההעברה למוסד. מדהים ומקפיא את הדם כאחד.

קרוב משפחתו של אספרגר טען, מנגד, כי הוא הגן מסירוס לפחות על חולה אחד, ושלח אותו לחיות עם משפחתו הרחק בכפר. אספרגר עצמו סיפר כי נרדף על ידי הגסטפו בעקבות "דברים לא נאותים" שאמר בהרצאה, וטען כי רבים ממעשיו, כגון הצטרפותו לוורמכט בסוף המלחמה, היו נסיון להציל את עצמו. אך לכל אלה אין כל סימוכין במחקר. ישנו גם סיפורו של האנזי בוסטצין, נער יהודי שהוחבא במחלקה שבה עבד אספרגר עד סוף המלחמה. עם זאת, צ'ך מציין כי לא בוסטצין ואספרגר לא הזכירו בכתביהם אחד את השני, ולא בטוח שהם כלל הכירו. אספרגר גם הצטרף לוורמכט כחצי שנה לאחר הגעתו של בוסטצין, אולי בניסיון לנתק את עצמו מהסיפור.

כיום, המונח "תסמונת אספרגר" הולך ונעלם מן השימוש המקצועי. המהדורה החמישית של "התנ"ך של הפסיכיאטריה",  ה-DSM בשנת 2013, כבר לא הגדירה יותר את אספרגר כתסמונת מובחנת, ויחד עם תסמונות נוספות היא אוחדה תחת המונח הרחב יותר "תסמונת הקשת האוטיסטית". זאת לאחר שהבנו שאי אפשר באמת להפריד בין מי שסווגו עם תסמונת אספרגר לבין תסמונות אוטיזם אחרות, התסמינים הרבה פעמים משותפים. ההגדרה החדשה מלמדת אותנו שאוטיזם הוא קשת רציפה, ולא שורה של תסמונות קשיחות שמבודלות מאוד אחת מהשנייה.

אך בציבור הרחב וגם בייצוגים תרבותיים, השימוש במונח "תסמונת אספרגר" עדיין נפוץ. אולי הסיפור על הצד האפל של הרופא שהתסמונת קרויה על שמו ישמש זרז שיעזור לכולנו להשתמש במינוחים נכונים יותר, ובדרך לצמצם את הסטריאוטיפים שנלווים לאבחנה הבעייתית.

הצטרפו לרשימת התפוצה של הבלוג וקבלו את התכנים ישירות למייל