לקפוץ או לא לקפוץ? זו השאלה

מטרתה של קליפת המוח הקדמית, המודעת, היא לתת הקשר לתחושת הפחד שתוקפת אותנו, וכמו שכבר סיפרתי בפוסט קודם, היא יכולה לשתק את הפעילות של האמיגדלה. אם נעמוד מול דוב ענק באמצע היער, תחושת הפחד תבהיר לנו שזה מצב חירום אמיתי. אולם אם נפגוש דוב בגן חיות, קליפת המוח המודעת תספק לנו שלל טיעונים לוגים שיסבירו לנו שעכשיו הדוב לא יכול לעשות לנו כלום, כי הוא נמצא בתוך כלוב ולא יכול לפגוע בנו, וכך הפחד ייעלם. ילדים קטנים, שאצלם קליפת המוח עדיין מתפתחת, יכולים לפחד גם מסיטואציה כזו, כי הקשר בין קליפת המוח לאמיגדלה עדיין לא מספיק חזק, ובעצם הם לא מצליחים לקשר בין הטיעונים שמסבירים למה לא צריך לפחד מהדוב, לבין ביטול תחושת הפחד.

אבל הנושא המעניין הוא מצבי הביניים, ומצב כזה בדיוק מופיע בסרטון. לאנשים שעומדים בראש המקפצה יש כל מיני טיעונים ברמת חוזק כזו או אחרת שאמורים לתמוך בזה שהקפיצה לא אמורה להיות מסוכנת (למשל אם הם יודעים שהמים אמורים לבלום אפשרות של פציעה בעקבות הקפיצה, או אם הם ראו אנשים אחרים קופצים, וכמובן הכסף שהם קיבלו תמורת הצילום). אבל למרות שקליפת המוח עובדת במטרה לשתק את תחושת הפחד של האמיגדלה, דברים אחרים דווקא מפעילים אותה חזק יותר, למשל, למרות כל הטיעונים החזקים שאנחנו מעלים בדרכנו מעלה, המראה מראש המקפצה של הבריכה שנמצאת כל כך רחוק מתחתנו יכול לשתק אותנו, ואנחנו צריכים להפעיל באופן מודע את המוח ולהגיד את כל הטיעונים שלנו שוב כדי להזכיר לעצמנו שזה לא מסוכן. בשלב הזה בעצם נוצרת מלחמה של ממש על האמיגדלה, בין אזורים שמעודדים את תחושת הפחד, לאלה שמדכאים אותו. מי ינצח במלחמה הזו? כל אדם שונה מחברו, ולכן כל אחד יגיב אחרת. אתם גם יכולים לדמיין איך אתם תגיבו כשתעמדו בראש המקפצה, אבל יכול להיות שברגע האמת פתאום יקרו דברים אחרים לחלוטין שיגרמו לכם לפחד, או דווקא ידחפו אתכם לקפוץ בכל זאת.

הסרטון הסופי מרתק (הוא אפילו השתתף בפסטיבל סנדנס האחרון) ומספק מבט מעניין להתנהגות אנושית במערומיה. לא חייבים לראות את כולו, אבל שווה לראות תגובות שונות של כמה אנשים, ולראות האם יש כאלה שבסופו של דבר כן מתגברים על הפחד שלהם וקופצים.