בכל רחבי עולם החי אנחנו רואים תגובות בהלה. לא רק בני אדם נבהלים, אפילו בעלי חיים עם מוחות קטנים ופשוטים מתנהגים ככה – ואפשר לראות תגובת בהלה גם אצל חסרי חוליות. יש סיבה שהתגובה הזו השתמרה אצל כל כך הרבה בעלי חיים: היא מאפשרת לנו להתגונן מיידית גם מפני גירוי לא צפוי.
בהלה היא רפלקס, וככזה, היא צריכה להתרחש מהר. בדרך כלל היא מערבת בסך הכל שני קשרים: תאי עצב ממערכת השמיעה שמעבירים מידע לתאי עצב בגזע המוח, ובתורם מחליטים להפעיל את הרפלקס ושולחים הודעה לתאי עצב ששולטים על השרירים. כל זה קורה מהר מאוד. המערכת המודעת של המוח מקבלת את ההודעה רק לאחר שהרפלקס התחיל, ולכן אנחנו לא יכולים בזמן אמת לעצור תגובת בהלה.
התהליך הזה כל כך מהיר, שאפשר לראות תגובה כבר 14 מילישניות מהרגע שהגירוי המבהיל נקלט. בדרך כלל הלסת מגיבה ראשונה, אחריה מזהים סגירה של העפעפיים כדי להגן על העיניים. ה”קפיצה” המפורסמת כשנבהלים מיועדת להגן על מספר אזורים רגישים, כמו העורף.
אמנם בזמן אמת אי-אפשר לעצור את הרפלקס, אבל כמו ברפלקסים אחרים, יש אזורים ששולטים עליו מראש. זו הסיבה שכשאנחנו יודעים שמישהו הולך להבהיל אותנו עוד רגע, לא ניבהל, על אף שהגירוי שמגיע למוח הוא אותו גירוי מבהיל. זה קורה כי אות אחר שיוצא מקליפת המוח מגיע לגזע המוח ומדכא את הרפלקס.
גם הרגשות והזכרונות שלנו משפיעים על הרפלקס, משום שאזורים במערכת הלימבית במוח – כמו ההיפוקמפוס, שקשור לזכרונות, והאמיגדלה שקשורה בין היתר לתחושת פחד – יכולים להשפיע על התהליך. לכן, כשאנחנו מפחדים שמשהו רע הולך לקרות (למשל כשצופים בסרט אימה), או כשהמצב שבו אנחנו נמצאים מזכיר מצב מבהיל מהעבר, כל דבר קטן יכול להבהיל אותנו. זו הדרך של המוח להתגונן מפני מצבים שהסכנה הפוטנציאלית בהם גבוהה יותר.
מכיוון שפחדים מעורבים בתחושת בהלה, בהפרעות פסיכיאטריות שונות יש השפעה גם על הרפלקס הזה. אנשים שסובלים מהפרעה פוסט-טראומטית מראים תגובת בהלה חזקה יותר, ובנוסף, הם נבהלים ממגוון רחב הרבה יותר של גירויים, גם כאלה שלא מבהילים את רוב בני האדם. גם אנשים שסובלים מחרדה מפגינים תגובת בהלה קיצונית יותר, וגם מי שעברו בילדות התעללות פיזית או מינית (אך לא אצל מי שעברו התעללות רגשית), אפילו אם לא הופיעו אצלם מאז סימפטומים של הפרעה פוסט-טראומטית.
תמכו בבלוג בפטריאון, עזרו ל”סיור מוחות” לצמוח וקבלו הטבות ייחודיות, לפרטים לחצו כאן
