מה אנחנו יודעים על מוחן של הממותות?

הרבה פעמים אני נשאל מה הביא חוקר מוח כמוני להקדיש כיום מחקר שלם דווקא לממותות, וזו הזדמנות נהדרת לכתוב על כך פוסט. לא רק המוח האנושי מעניין את המדע. חוקרים רבים מסתכלים על מוחם של בעלי חיים בעלי יכולות מיוחדות כדי לנסות ללמוד ולהבין אותן. כך למשל יש מדענים שלומדים כיצד מצליח העטלף לנווט בחושך מוחלט, איך ציפורי שיר לומדות לזמר, או מה מאפשר לדבורים לפתח מערכת חברתית כל כך מורכבת. אך מה לגבי יכולות מוחיות של חיות שנכחדו? עד לא ממזמן לא יכולנו להגיד על המוח שלהם כלום, אולם בשנים האחרונות אנחנו נמצאים בעיצומה של מהפכה של ממש, מהפכה שפותחת בפנינו נתיבי מחקר חדשים לחלוטין, זוהי מהפכת הדנ”א העתיק.

בשנת 1984 הצליחו חוקרים לרצף לראשונה חלקי דנ”א מתוך חיה שנכחדה, ומאז הטכנולוגיה הולכת ומתפתחת בקצב היסטרי. כיום יש בידנו דנ”א של מאות בני אדם קדמונים, בהם גם ניאנדרתלים, ושל עוד המוני מינים שנכחדו ואינם עוד, כגון הדודו, עצלני הענק, וכן, גם של ממותות צמריות, שבזכות האקלים הקר והיבש הדנ”א שלהן נשמר היטב והוא מרוצף באיכות גבוהה.

מולקולות הדנ”א הן הצופן הגנטי שלנו, ומכילות בתוכן את כל המידע התורשתי שחשוב ליצירתם ולתפקודם היומיומי של יצורים חיים. אם נדע לקרוא את הצופן הגנטי של הממותות, נוכל ללמוד דברים חדשים על חייהן. מה שאני מנסה לעשות הוא לשחזר את תהליכי בקרת הגנים של הממותות, כדי לבחון כיצד הם היו שונים מאלה של פילים. ההבדלים האלה, כך אני מקווה, יוכלו ללמד אותנו דברים חדשים שלא ידענו על הממותות, וכן, גם על המוח שלהן.

אילו שינויים אני מצפה למצוא במערכת העצבים של הממותות?

תחום מרתק אחד הוא ההסתגלות של הממותות הצמריות לקור. נראה היה שהחיות הללו הסתדרו יפה מאוד עם מזג האוויר הקפוא והקיצוני של עידן הקרח, ולאחר מכן של אזור הקוטב הצפוני. הממותות פיתחו שורה של אמצעים חשובים שסייעו להם לשמור על חום גופן במזג האוויר הקר. הייתה להם פרווה סבוכה, שכבת שומן עבה מתחת לעור, ובניגוד לאוזניים הגדולות המפורסמות של הפילים, לממותות היו דווקא אוזניים קטנות מאוד (וכן גם זנב קטן), שאפשרו פחות בריחת חום. בעיני, משהו צריך גם להיות שונה בחוש הטמפרטורה של הממותה. למשל, ייתכן שיש לממותה פחות קולטנים שרגישים לטמפרטורה קרה, או שהקולטנים הללו פועלים בצורה שונה מהקולטנים של בני האדם, ורגישים פחות לקור, אלא אם כן הוא קיצוני ומסוכן במיוחד. הקולטנים האלה יושבים על גבי תאי עצב ששולחים מידע למוח, שמעבד את תחושת הטמפרטורה ויוצר אצל הממותה (וגם אצלנו) תחושת קור וחום.

כיוון אחר לגמרי קשור לשעון הביולוגי. השעון הביולוגי שלנו נקבע על ידי מערכת סבוכה ומעניינת של גורמים, שבין היתר אחראיים על יצירתו של חלבון מסוים בשעות הלילה, ופירוקו בשעות היום. שלושה מהחוקרים שגילו את הגנים המרכזיים בתהליך הזה זכו השנה בפרס נובל. אלא שהממותות הצמריות חיו באזור הקטבים, במקומות בהם המושגים “יום” ו”לילה” היו מאוד גמישים. באזורים רבים השמש לא זורחת כלל לאורך החורף ולא שוקעת בקיץ, וכאשר יום יכול להמשך לפעמים שעות ספורות ולפעמים חודשים רבים, מערכת השעון הביולוגי לא יכולה לעבוד באותה הצורה. ובאמת, כאשר מסתכלים על איילי צפון בני זמננו, רואים שהגנים אצלם פועלים בצורה שונה לחלוטין מאשר בבעלי חיים שחיים תחת מחזורי יום ולילה קבועים יותר. אני מאמין שאנחנו צפויים לראות תופעה דומה גם אצל הממותות.

מהפכת הדנ”א העתיק מאפשרת לנו ללמוד מחדש על העבר, ולהבין לראשונה כיצד חיו פה יצורי הענק המרשימים האלה, שהיום הם כבר אינם. אתם מוזמנים להמשיך ולעקוב אחר הבלוג, אני מבטיח לעדכן אתכם כאשר נמשיך ונגלה ממצאים מעניינים חדשים.