תופעה מעניינת מאוד שרבים מדווחים עליה היא נטיה לזכור בצורה מאוד חיה ומדויקת איפה היינו כשהתרחשו אירועים משמעותיים בקנה מידה קולקטיבי. כך למשל, למרות שעברו 25 שנה מאז הרצח של יצחק רבין, רבים יוכלו לספר לכם בדיוק איפה הם היו כשהם שמעו את הבשורה, ואפילו לדווח על הרגשות שלהם, לצטט מלה במלה דברים שנאמרו ועוד מגוון דברים שבדרך כלל אנחנו לא זוכרים בחדות במשך תקופה ארוכה כל כך.
המונח הזה זכה לכינוי flashbulb memory. אני לא מכיר תרגום טוב של המונח לעברית, אבל אני מתייחס אליו כ”זיכרון הבזק”. הרי רוב הסיכויים שמהימים שלפני ואחרי רצח רבין אתם כנראה לא זוכרים כלום. זאת הסיבה שאפשר לדמיין את הימים הללו כ”חושך”, ואת הרצח בתור פרק זמן שהבזק אור עוצמתי שהופעל עליו מאפשר לנו לזכור אותו.
התופעה הזו מוכרת בעיקר לגבי אירועים שליליים כמו פיגועי 11 בספטמבר או רצח קנדי, אך עשויה להתרחש גם באירועים חיוביים. מחקר מעניין בחן את השפעת נפילת חומת ברלין על יצירת “זיכרונות הבזק” בקרב אזרחי גרמניה. המאורע הזה נתפס אצל חלק מהמשתתפים כמאורע משמח, ואצל חלקם כמאורע עצוב, ועם זאת, “זיכרונות הבזק” נצפו משני הצדדים. מה שמסקרן הוא שאלה שתפסו את האירוע כחיובי זכרו אותו בצורה חיה יותר, אבל פחות מדויקת.
פה אנחנו מגיעים לנקודה המעניינת, כי על אף ש”זיכרונות הבזק” מאירועים קולקטיביים כאלה מרגישים לנו חיים מאוד, גם עשרות שנים לאחר האירוע מסתבר שהם לא ממש מדויקים. ניסויים ראשונים הראו שכאשר נבדקים שיחזרו את חוויותיהם מאסון התפוצצות מעבורת הצ’לנג’ר ב-1986, מצאו הרבה אי דיוקים בדברים שלהם בהשוואה לחוויות שהם תיעדו בזמן אמת, על אף שהנבדקים העידו שהם זוכרים את האירוע כאילו הוא היה אתמול.
מיד לאחר אירועי 11 בספטמבר תשאלו חוקרים מאוניברסיטת דיוק בארה”ב קבוצה של נבדקים לגבי חוויתיהם מהאירוע, ולגבי זיכרון רגיל נוסף מחיי היומיום שלהם מאותה התקופה, כזה שהם לא אמורים לזכור בעתיד. החוקרים נפגשו עם הנבדקים מספר פעמים ובחנו עד כמה הזיכרונות מדויקים. באופן מפתיע, הזיכרון מפיגוע הטרור נהיה פחות ופחות מדויק עם השנים באותו הקצב שבו הזיכרון האחר נחלש.
איך זה יכול להיות שאנחנו לא זוכרים באופן מדויק חלקים רבים מהאירועים הללו, אף על פי שאנחנו מרגישים שהם כל כך חדים אצלנו במוח? הסיבה לכך טמונה בעובדה שאירועים של זיכרון קולקטיבי עולים בשיחות ובמחשבות הרבה פעמים. בכל פעם שאנחנו חושבים על אותו אירוע, אנחנו בעצם מקודדים אותו יותר ויותר בזיכרון שלנו, קצת כמו שבכל פעם שאנחנו חוזרים על חומר ללימודים, אנחנו זוכרים אותו יותר והתחושה שלנו לגביו חיה יותר.
הבעיה היא שעם הזמן פרטים נשכחים וכדי לסתום את החורים המוח ממלא אותם בפרטים שהגיוני שיקרו בסיטואציות כאלה, או פרטים שחווינו במצבים דומים, וכך בעצם אנחנו מדווחים גם על פרטים שלא קרו במציאות. מכיוון שהזיכרון כל כך חי, אנחנו מרגישים שהדברים האלה באמת התרחשו, אף על פי שאנחנו רק מדמיינים אותם.
אין זה כמובן אומר שאת הפרטים המרכזיים מהחוויה שלנו מאותו האירוע אנחנו לא זוכרים. בשום מחקר לא הראו שאנחנו זוכרים אחרת את האירוע כולו. אבל בכל זאת, הניגוד בין התחושה הכל כך חיה של הזיכרון מהאירוע לעובדה שבעצם מסתבר שהוא לא מדויק זה דבר מפתיע ומרתק.
בואו לתמוך בבלוג בפטריאון ועזרו לסיור מוחות לגדול, וכמובן קבלו מגוון הטבות כמו היכולת לראות את הפוסטים לפני כולם, ויכולת להשפיע על הנושאים. לעוד פרטים כאן
פיגועי ה-11 בספטמבר במרכז הסחר העולמי בניו יורק