אפשר אולי לדמיין את התמונה שאנחנו רואים דרך העיניים כדו מימדית, קצת בדומה למסך. אבל למרות זאת, ברור לכולנו שזה לא כך. אנחנו מבינים תלת מימד בצורה טובה מאוד, ורואים לא רק לאורך ולגובה, אלא גם לעומק. אנחנו מבינים מה נמצא קרוב ומה רחוק, האם משהו מאחורי משהו, או אם לאובייקט מסוים יש נפח. כיצד המוח מסוגל לפרש את כל הדברים האלה? היום ננסה להבין.
לעובדה שיש לנו שתי עיניים יש חשיבות גדולה לכך. בדיוק כפי ששתי האוזניים שלנו מאפשרות לנו להבין מהיכן הקול שאותו אנחנו שומעים מגיע, כך גם שתי העיניים. מאחר שהן ממוקמות במרחק קטן אחת מהשנייה, התמונות המתקבלות מכל עין שונות במעט, כשאנחנו מביטים בחפץ מסוים, המוח יכול לחשב את המרחק בין העיניים, והמרחק של כל עין מהחפץ כדי למקם אותו גם על ציר העומק, וכך לאפשר לנו לראות ב”תלת מימד”.
משקפי תלת מימד, החל מאלה בעלות עדשות האדום-כחול (או יותר נכון אדום-ציאן), ועד לאלה שאתם מקבלים בקולנוע, מנצלות גם הן את המנגנון הזה. בדרך כלל שתי העיניים רואות את אותה התמונה עם הזחה מסוימת, אך המשקפיים הללו מראות לכל עין תמונה אחרת, ומנצלות את המנגנון הטבעי שבו המוח משתמש כדי לחבר את התמונות ולעבד עומק, ובאמצעותו לגרום לנו ליצור בתפיסתנו תמונה תלת מימדית מורכבת, זאת למרות שאנו מביטים במסך דו מימדי.
אך למרות כל מה שנאמר כאן, גם אם תעצמו עין אחת, עדיין תוכלו לתפוס עומק בצורה די יפה, ולהבין את העולם התלת מימדי שמסביבכם. כיצד זה אפשרי? זאת משום שהמוח לומד להשתמש בכל מיני “רמזי עומק” שנמצאים בעולם, הרמזים האלה מסמנים למוח עד כמה חפץ מסוים קרוב או רחוק מאיתנו, האם הוא קעור או קמור, וכו’. אלו דברים שאנחנו לומדים לאורך חיינו, כבר מגיל צעיר מאוד, מתוך התבוננות בעולם והבנה כיצד הוא בנוי.
הצללה, למשל, היא רמז עומק מצוין. גוף תלת מימדי מטיל צל באופן מורכב יותר מאשר גוף דו מימדי, ולכן אנחנו יכולים להשתמש במידת התאורה כדי להבין עומק. המוח מניח שהאור לרוב מגיע מלמעלה ולכן יודע לשער אילו אזורים אמורים בולטים וקעורים בהנתן הצל. החפיפה בין עצמים חשובה גם כן, אנחנו מניחים שכשעצם מסתיר עצם אחר, העצם המסתיר קרוב אלינו יותר, ולכן ניצור בתפיסתנו מרחק בין השניים, כמו בתמונה כאן משמאל
דברים רחוקים מאיתנו תופסים פחות מקום על הרשתית ולכן נראים קטנים יותר. זה מאפשר לנו, במידה ואנחנו יודעים מה הגודל של האובייקט, להעריך עד כמה הוא רחוק מאיתנו. התחושה הזו היא גם מה שיוצרת את הפרספקטיבה הקווית. אם נעמוד על מסילת רכבת ונביט לאופק, נראה שהפסים הולכים ומתקרבים זה לזה, זה כמובן מתרחש משום שהם רחוקים מאיתנו ונתפסים כקטנים, אבל המוח משתמש במידע הזה כדי להבין עומק.
תנועה היא שיטה שאותה המוח מנצל רבות כדי להבין עומק. קודם כל, כשאנו מזיזים את הראש, עצמים שונים מתרחקים ומתקרבים לעיניים שלנו, לכן הם יופיעו במקומות אחרים בשדה הראיה. המוח יודע לחשב לפי השינוי במיקום שלהם עד כמה הם רחוקים מאיתנו. מעבר לכך, דברים בעולם נעים ביחס אלינו, ואפשר לנצל זאת. אם שני דברים ינועו במהירות זהה, אחד קרוב אלינו ואחד רחוק, אמנם שניהם יעברו את אותו המרחק בכל שניה, אבל המקום של העצם הרחוק יותר על רשתית העין שלנו ישתנה פחות, וזה עוד רמז שעוזר לנו להבין מה המרחק של העצם מאיתנו.
יש עוד לא מעט נסיונות קטנים מהחיים עצמם שעוזרים לנו להבין וללמוד מרחק, כך למשל: הרים מרוחקים נראים דהויים ומעורפלים בשל כמות מולקולות האבק והמים שבינינו לבינם (ולכן ככל שנתרחק מהם, הם יתערפלו יותר). אך זה מלמד אותנו שלנסיון ולמידה יש השפעה על התפיסה שלנו, אפילו בדברים בסיסיים מאוד כמו תפיסת עומק, כבר בשלבי ההתפתחות המוקדמים.
אני רוצה להודות לתומכי הפטריאון של הבלוג, ובראשם למתן רינג, יובל שער, בני גויכמן ותמר כהן, התומכים המובילים. אם התוכן עניין אתכם, אני מזמין אתכם להפוך גם לתומכים, לעזור ל”סיור מוחות” לצמוח ולקבל מגוון רחב של הטבות כמו תכנים בלעדיים, יכולת להשפיע על הנושאים וצפייה בפוסטים לפני כולם. פרטים נוספים כאן
הצטרפו לרשימת התפוצה של הבלוג וקבלו את התכנים ישירות למייל
