ז’אמֶה וו: זה כמו דז’ה וו, רק בדיוק ההיפך

בשבוע שעבר חולקו פרסי איג נובל השנתיים. אם אתם עוקבים אחרי הבלוג הזה, אתם יודעים שאני מאוד אוהב את האירוע הזה ומרבה לכתוב עליו. בטקס המדובר מחלקים פרסים למחקרים שבמחשבה ראשונה נשמעים מוזרים במיוחד, אבל כאשר מהרהרים בהם שוב, מבינים שיש מאחוריהם דווקא סיפור מעניין. כך למשל, המחקר שזכה בשנה שעברה בפרס בתחום הרפואה שהראה שגלידה יכולה לעזור לחולי סרטן.

אומר זאת כבר בפתיחה – קצת התאכזבתי מהאירוע השנה. לא שהטקס לא היה מצחיק, ולא שהמחקרים שהוצגו בו לא נשמעו ביזאריים או לא גרמו לחיוך (חוקרים שהראו שכשמרצים וסטודנטים חושבים שהשיעור משעמם – אז הוא אפילו משעמם יותר ממה שהם ציפו; חוקרים שספרו את שערות האף בגופות, ועוד), אבל חלק מהיופי של איג נובל הוא שמאחורי המוזרוּת מסתתרת משמעות מדעית מעניינת. הפעם, לצערי, חלק גדול מהמחקרים היו לא משכנעים, ובטח לא כאלה שראוי לכתוב עליהם בבלוג מדעי.

ועם זאת, דווקא הפרס בתחום הספרות (על אף שהקשר בינו לספרות מסתכם בכך שבניסוי עשו שימוש בכתיבת מילים) מספק הזדמנות לספר על תופעה מעניינת שלכולכם בוודאי יצא לחוות. את הפרס קיבל פרופ’ כריסטופר מולין, חוקר מתחום הנוירופסיכולוגיה הקוגניטיבית שעוסק בתופעת הדז’ה וו (Déjà-vu), אבל במחקר הנוכחי החליט לבחון את התופעה ההפוכה: ז’אמֶה וו (Jamais-vu).

דז’ה וו היא תחושת מוּכרוּת כלפי אירוע שאינו מוכר. או במילים אחרות, כשאתם מרגישים שמה שקורה בהווה הוא דבר שכבר חוויתם. ז’אמה וו (“משהו שלא נראה מעולם” בצרפתית) היא תחושה שבה משהו ידוע ומוכר מאוד מרגיש לא מוכר כלל. למשל, כשפתאום אדם או  נוף מוכר נראה שונה ומוזר ללא סיבה נראית לעין. רבים מדווחים על ג’אמה וו בפעולות שגרתיות שחוזרות על עצמן, כמו נגינה או נהיגה. התופעה מוכרת גם בכתיבה, כשפתאום אחת המילים נראית לא הגיונית והתחושה היא כאילו “לא ככה צריך לכתוב אותה”, וזאת על אף שכתבתם אותה כבר המון פעמים בחייכם וללא שגיאות.

מולין ועמיתיו ניסו במחקרם להשתמש בידע הזה כדי לגרום למניפולציה שתיצור אצל נבדקים רגילים תחושת ג’אמה וו. הם ביקשו מכ-100 נבדקים לכתוב כמה שיותר פעמים מילה אחת ויחידה במשך שתי דקות. כתוצאה מכך, 75% מהנבדקים דיווחו על תחושות שמעידות על ז’אמה וו. רבים עצרו באמצע והביטו במילה בחשדנות, אחרים אמרו דברים כמו “אני מכיר את המילה הזו אבל היא נראית לי מוזרה” או “זה פשוט לא מרגיש נכון, עד כדי כך שזו אפילו לא מילה אמיתית”. יצוין כי חלק מהנבדקים כתבו מילים מוכרות מאוד, כמו “דלת” או “כסף”, ועדיין חוו את התופעה.

החוקרים ניסו לרדת לעומקם של דברים וערכו תשאול לנבדקים (לאחר הניסוי) בניסיון להבין עד כמה הם חווים ג’אמה וו. בממוצע, כך התברר, הנבדקים חוו את התופעה שלוש פעמים בחצי שנה. עוד נמצא כי נבדקים שחווים יותר ג’אמה וו חווים גם יותר דז’ה וו. יצוין כי אין זו הפעם הראשונה שבה שתי התופעות ההפוכות האלה מתבררות כקשורות. בין היתר, שתיהן יכולות להופיע בעקבות התקף אפילפטי או מיגרנה.

לבדוק איך אנשים מרגישים כשהם כותבים את אותה מילה ברצף הרבה הרבה הרבה הרבה הרבה פעמים זה בהחלט דבר מוזר, אך דווקא הניסוי הזה פותח צוהר לתופעה מעניינת שהמדע לא מספיק מבין את הבסיס לה. ייתכן כי הענקת הפרס למולין ועמיתיו תגרום לחוקרים נוספים להיכנס לתחום ולנסות להבין מה קורה במוח כשז’אמה וו מתרחש.