זו אחת השאלות הקלאסיות שמעסיקות חוקרי מוח זה שנים רבות, ולא סתם. שפה היא דבר מדהים, עצם העובדה שאנחנו מסוגלים לתת משמעות מילולית לכל מושג ומושג בעולם, כולל לדברים שלא נמצאים “כאן ועכשיו”, וגם לדברים אבסטרקטים ולמונחים שלא קיימים במציאות, ואחרים מבינים אותנו, היא מדהימה. יש כל כך הרבה שפות בעולם, וכל אחת מהן שונה מאוד מהאחרות, בין אם במילים עצמן, בין אם בצלילים ועיצורים שנהגים אחרת, ובין אם בתחביר, שיש שיקראו לו “התשתית” של השפה, ונראה שונה מאוד בין שפות. ובכל זאת, למרות שהעולם הזה כל כך מורכב, המוח שלנו מצליח לרכוש אותו בגיל יחסית מוקדם, ומאז ועד מותנו, זו הדרך המרכזית שבה אנחנו מתקשרים עם העולם.
נועם חומסקי, מחשובי הבלשנים בני זמננו, טוען שיש לנו במוח מנגנון מולד שמאפשר לנו ללמוד שפה. לטענתו, למרות ששפות העולם שונות מאוד אחת מהשנייה, יש מאין כללים אוניברסליים שמשותפים לכל השפות. הכללים הללו מוטמעים אצלנו במוח כבר מהלידה ובעצם משמשים בתור יסודות שעליהם אנחנו בונים את הבניין הגדול שנקרא “ידיעת שפה”. חומסקי טוען שעצם העובדה שאנשים מסוגלים להגיד משפטים חדשים גם אם הם לא שמעו אותם קודם (יכולת מרשימה מאוד של המוח, אין ספק), היא רק סימן לכך שאנחנו לא רק מחקים אנשים אחרים, אלא באמת משתמשים במערכת כללים פנימית. דוגמה אחת לכך היא שאפשר להמציא לחלוטין מהראש משפט כמו “אתה יודע שאני יודעת שאתה יודע שאני לא יודעת כלום”, גם אם אנחנו (או אתי אנקרי במקרה הזה) לא שמענו אותו מעולם, אבל כן יש לנו כלל מולד שאומר שניתן לקחת משפטים מסוג מסוים ולהוסיף להם בהתחלה “אתה יודע ש”, והמשפט יהיה משפט עם משמעות. למעשה, מכיוון שתמיד אפשר להוסיף עוד ועוד “אתה יודע ש” בתחילת המשפט, וליצור משפט חדש, השפה היא בעצם אינסופית.
למרות שעם חומסקי מסכימים היום רבים מהבלשנים בעולם, קבוצה אחרת מתחזקת בשנים האחרונות, ובאופן מעניין, היא עושה זאת דווקא בזכות מדעי המחשב. קבוצה זו מאמינה שאין לנו מנגנון מולד אוניברסלי לשפה, אלא להפך, הדרך שבה אנחנו לומדים שפה דומה להרבה מאוד סוגי למידה בעולם: אנחנו נחשפים להמון המון משפטים, חלקי דיבור ושיחות, וכתוצאה מכך אנחנו יוצרים לעצמנו בראש תמונה של “איך השפה אמורה להראות” ובעיקר “מה נכון ומה לא נכון להגיד”. אותם חוקרים טוענים שאנחנו בעצם לומדים את הסטטיסטיקה של השפה: אילו מילים הגיוני שיבואו אחרי מילים אחרות, אילו פעלים באים אחרי אילו שמות עצם, ועוד. כך בעצם אנחנו מצליחים להבין איך השפה בנויה. חומסקי יטען שאי אפשר בצורה הזו ללמוד דברים שלא שמענו מעולם (כמו שראינו שבני אדם אכן עושים), אולם מסתבר שכל עוד הם מתאימים לאותה תמונה שבנינו לעצמנו בראש, אנחנו בהחלט מסוגלים לעשות את זה. איך יודעים את זה? רואים שמחשבים יכולים לעשות את זה. תוכנות רבות של בינה מלאכותית משתמשות בלמידה סטטיסטית בדיוק בצורה הזו, למשל המחשב המלחין Iamus, שיודע להלחין יצירות קלאסיות, ותקליטים עם יצירותיו נמכרים בכמויות. אף אחד לא “תכנת” לתוך יאמוס את חוקי ומבני המוסיקה הקלאסית, כמו שאולי חומסקי היה מצפה, לעומת זאת, הוא נחשף להרבה מאוד יצירות, בנה לעצמו תמונה בראש “כיצד יצירות צריכות להראות”, ויצר בזכות זאת יצירות חדשות לגמרי, ששונות מכל אחת מהיצירות שהוא שמע. גם תוכנות של למידת שפה, כגון גוגל טרנסלייט הידוע לשמצה (שהולך ומשתפר עם הזמן), עובדות בצורה דומה, ומגיעות להצלחות לא קטנות. אך האם זה אומר בהכרח שגם אנחנו מתנהגים ככה?
הויכוח על רכישת השפה הוא רק חלקיק קטן מתוך הויכוח הגדול על המולדות, בין אלה הטוענים כי אנחנו נולדים עם כל היכולות וכל האינטיליגנציה שיש לנו, לאלה שטוענים שאנחנו רוכשים אותה במהלך החיים, ושהמוח שלנו מספיק גמיש כדי לקלוט וללמוד גם אם הוא לא יודע כלום מלכתחילה. אני לא אתפלא אם בסופו של דבר יסתבר שהתשובה היא לא חד משמעית, שאנחנו לומדים למידה מצפייה בעולם והתנסות, אך שמאחורי הלמידה הזו מעורבים גם מנגנונים שירשנו מאבות אבותינו, ומאפשרים לה להתרחש כמו שצריך.
(פורסם בתאריך 26.1.17)
