המוח שלנו הוא חלק כל כך מרכזי ממי שאנחנו, שהמחשבה על איבוד עוד ועוד יכולות קוגניטיביות נדמית בעינינו לאיבוד צלם אנוש. זו כנראה הסיבה המרכזית שבגללה רובנו מפחדים כל כך מאלצהיימר ומחפשים כל דרך אפשרית לצמצם את הסיכון לחלות במחלה הזאת.
הדבר המהותי ביותר שאפשר לעשות כדי לצמצם את הסיכון לחלות במחלת אלצהיימר הוא לשמור על אורח חיים בריא, ובראש וראשונה להקפיד על תזונה נכונה ופעילות גופנית. הסיבה לכך קשורה ככל הנראה לתפקיד שיש לדלקת ולמערכת החיסון בהקשר של המחלה. לכן גם חשוב לישון טוב בלילה, להקפיד על חיסוני שגרה (כולל חיסון שנתי לשפעת, שמצמצם את הסיכון לחלות באלצהיימר ב־40%) ואפילו לצחצח שיניים.
בשנים האחרונות מצטרף לכל אלה מידע חדש על גורם שמפחית את הסיכון לאלצהיימר. הקשר בינו לבין לאלצהיימר אינו מובן באופן אינטואיטיבי, ועם זאת כשיש כל כך הרבה ממצאים, אי אפשר להתעלם. אינטראקציות חברתיות, קשרים בין־אישיים ואפילו חילופי רכילות עם חברים, כל אלה מצמצמים משמעותית את הסיכון לחלות באלצהיימר.
למען האמת, המידע הזה אינו חדש כל כך. לפני יותר מ־30 שנה פורסם מחקר שהתבסס על מעקב אחר אלפים מבני הגיל השלישי במחוז ז'ירונד בצרפת. במשך שלוש שנים נמדדו מגוון פעילויות חברתיות שבהן השתתפו מושאי המחקר. החוקרים מצאו כי יש מתאם מובהק בין כל הפעילויות כמעט לסיכון נמוך ללקות בדמנציה.
מאז פורסמו מחקרים נוספים שמאששים את ההשערה על הקשר בין אינטראקציות חברתיות להפחתת הסיכון לדמנציה. במחקר ידוע שפורסם ב־2006, לדוגמה, נבחנה רמת הבדידות בקרב מאות קשישים משיקגו. לאחר מותם נבדקו סימנים לאלצהיימר במוחם ונמצא קשר מובהק בין רמת הבדידות לסיכון לאלצהיימר. במטא אנליזה שפורסמה ב־2018 נבחנו מחקרים שבהם השתתפו מיליוני בני אדם ונמצא קשר חזק בין בדידות לבין סיכון מוגבר לדמנציה, והיו מחקרים רבים נוספים שהצביעו על הקשר הזה.
אבל לא רק אלצהיימר מקושר לקשרים חברתיים מעטים. במחקר שנערך בקוריאה נמצא שמבוגרים עם מעורבות חברתית גבוהה גם מפגינים ביצועים טובים יותר במבחנים קוגניטיביים, ממצא שיכול להעיד על פחות הידרדרות קוגניטיבית גם אצל אלה שלא חולים באלצהיימר. גם שורת המחקרים המפורסמת שנערכת בהארוורד, שבה עוקבים אחרי אותה קבוצה של בני אדם עוד מאז שנות השלושים של המאה הקודמת, מראה שבעלי הקשרים החברתיים העמוקים הם אלה שהחיים שלהם מאושרים יותר.
ההסבר שרוב החוקרים מציעים לממצאים העקביים האלה מתייחס לקשר המובהק בין בדידות לבין סטרס. ככל שיש לי קשרים טובים יותר עם חברי יש לי על מי להישען במצבים קשים, ולכן ההתמודדות שלי קלה יותר. לחץ קשור לפגיעה במערכת החיסון ולתגובה דלקתית, שתי תופעות שקשורות לאלצהיימר לאורך זמן.
בנוסף, צפוי שאנשים עם אינטראקציות חברתיות רבות יהיו בעלי אורח חיים אקטיבי יותר (יותר תנועה ופעילות, יותר יציאות למקומות שונים), והרי אמרנו שפעילות גופנית מצמצמת את הסיכון לאלצהיימר. פעילות חברתית גם מצריכה לא מעט מאמץ מנטלי, שגם הוא יכול להיות פקטור במניעת דמנציה.
עם זאת, כל המחקרים שהוזכרו כאן הם מחקרים מתאמיים בלבד. כלומר, במחקרים האלה נבדק הקשר בין בדידות לסיכון גבוה יותר לאלצהיימר, ונמצא שהוא קיים, אבל לא נבדק מה גורם למה. ייתכן שהסיבתיות הפוכה, כלומר, פיתוח של אלצהיימר מוריד את התפקוד החברתי. חשוב לזכור שהפתולוגיה של המחלה מתחילה להופיע במוח עשרות שנים לפני שאפשר לראות סימן חיצוני כלשהו. אולי התפתחות של המחלה גורמת לחולים לצאת פחות מהבית וליצור פחות קשרים, גם בשלבים שבהם כביכול אין סימפטומים והרמה הקוגניטיבית של החולים נראית תקינה.
בשורה התחתונה, אינטראקציות חברתיות אינן "חיסון" נגד אלצהיימר, אבל טיפוח של מעגלים חברתיים – בין השאר כדי למנוע התפתחות של דמנציה בגיל מבוגר – אינו רעיון רומנטי חסר בסיס. התמונה המחקרית המצטברת מצביעה בעקביות על כך שאנשים פעילים חברתית ובעלי קשרים משמעותיים נמצאים בסיכון נמוך יותר לפתח דמנציה, גם אם איננו יודעים בוודאות מהו כיוון הסיבתיות. ייתכן שחלק מההשפעה נובע מהפחתת סטרס ודלקת, ייתכן שמדובר באורח חיים פעיל יותר וייתכן גם שחלק מהקשר משקף סימנים מוקדמים וסמויים של המחלה עצמה.
כך או כך, בתוך מכלול הגורמים שאינם בשליטתנו המלאה, לחיזוק קשרים חברתיים יש לא מעט יתרונות. וגם אם בעתיד יתברר שההשפעה הישירה של המעורבות החברתית על התפתחות אלצהיימר קטנה משחשבנו, חיים עם קשרים עמוקים ומשמעותיים הם כנראה מטרה ראויה בפני עצמה.
אני רוצה להודות לתומכי הפטריאון של הבלוג, ובראשם למתן רינג, יובל שער, בני גויכמן, רועי וקראט ותמר כהן, התומכים המובילים. אם התוכן עניין אתכם, אני מזמין אתכם להפוך גם לתומכים, לעזור ל”סיור מוחות” לצמוח ולקבל מגוון רחב של הטבות כמו תכנים בלעדיים, יכולת להשפיע על הנושאים וצפייה בפוסטים לפני כולם. פרטים נוספים כאן
הצטרפו לרשימת התפוצה של הבלוג וקבלו את התכנים ישירות למייל
הרצאה על המחקר מהארוורד שעוקב כמאה שנים אחרי אותם אנשים, ובוחן בין היתר סימנים לאושר ולחיים טובים