לא הרבה אנשים מכירים את השם וולטר פיטס, ולמרות זאת, מדובר על האדם שהפיל את אחת מאבני הדומינו הראשונות שהובילו בסופו של דבר למהפכת הבינה המלאכותית של ימינו. המחקר שלו, בזמנו, היה פורץ דרך, והוביל גם לייסודו של תחום מדעי המוח החישוביים. אם כך, איך יכול להיות שאדם כזה זוכה להכרה מאוד מועטה יחסית? אולי את התשובות אפשר ללמוד מסיפור חייו הקצר והמרתק, סיפור של עלייה מטאורית של ילד כשרוני ולאחר מכן התרסקות מהירה עד לתהום העמוקה ביותר. ביום חמישי האחרון ציינו 57 שנים ללכתו, וזו הזדמנות מצוינת לספר את סיפורו המיוחד של וולטר פיטס.
לפיטס לא היו תנאי התחלה אידאליים, הוא גדל בשכונת מצוקה בדטרויט למשפחה קשת יום, הוריו לא האמינו בלימודים ואביו אף ניסה לשכנע אותו לנשור מבית הספר ולמצוא עבודה. אבל פיטס באמת היה ילד פלא, מגיל קטן הוא לימד את עצמו לקרוא יוונית וסנסקריט, והתעניין מאוד במתמטיקה. רגע מכונן בילדותו אירע, לפי סיפורים מפי חבריו, כשהסתגר בספריה ציבורית כשברח מבריונים בשכונה, ובמשך שלושה ימים בלע בשקיקה את שלושת כרכיו של הספר Principia Mathematica. בספר זה מציעים ברטראנד ראסל ואלפרד נורת' ווייטהד כי המתמטיקה כולה בנויה בעצם על יסודות של לוגיקה.
פיטס בן ה-12 הוקסם מהספר, והחליט לכתוב לראסל מכתב בו הצביע על שורה של טעויות שורשיות בטקסט, ואף הציע להן פתרונות. ראסל התרשם מאוד מהילד, והציע לו לבוא ללמוד באוניברסיטת קיימברידג', הצעה לה הילד הקטן שגר בצד השני של האוקיינוס סירב. עם זאת, כעבור שלוש שנים, כששמע שראסל מגיע ללמד באוניברסיטת שיקגו, פיטס ברח מהבית ולא דיבר מאז יותר עם משפחתו, רק הקפיד לשלוח אחת לשנה לבית הוריו מתנה בעילום שם לרגל חג המולד.
הנער הצעיר התחיל להכנס לשיעורים באוניברסיטה. הוא לא נרשם ללימודים, לא היה לו כסף לכך והוא גם היה חסר בית. עם זאת, מהר מאוד הוא עולה על הרדאר הן של עמיתיו לספסל הלימודים והן של המרצים. בשנת 1940 חבר מציג אותו בפני וורן מקולוק, פרופסור לפסיכיאטריה, שמזמין את פיטס לגור בביתו.
מקולוק מתעניין בצפונותיו של המוח האנושי, ורוצה מאוד להבין כיצד תאי עצב במוח עובדים. פיטס, עם הרקע שלו במתמטיקה ולוגיקה, הופך להיות השותף המושלם לכך. בשעות הערב המאוחרות עובדים השניים על רעיון מהפכני: מודל מתמטי שיתאר את אופי פעולת הנוירונים, ויציג אותן בעצם כמכונות חישוב שהן יחידות של קלט-עיבוד-פלט, בדומה מעט למחשבים.
המודל של מקולוק ופיטס מציג את פעילות הנוירונים כ"הכל או כלום", או שהם פועלים ושולחים הלאה את המידע, או שלא. כלומר הפעילות היא בינארית, אין פעילות נמוכה או גבוהה. כיצד כל תא מחליט האם להעביר מידע או לא? הדבר תלוי בכמות הקלט שהוא מקבל, במידה והקלט יעבור סף מסוים, הנוירון יפעל. לא יעבור? הנוירון יידום. בנוסף, יכול להיות גם קלט מעכב, שתפקידו למנוע מהתא לפעול. מקולוק ופיטס מראים שחיבור של "נוירונים" כאלה מאפשר לבצע חישובים לוגיים, ואף ליצור "זכרון", כזה שיכול להסביר כיצד המוח מאחסן את המידע שלנו.
המודל מעלה את קרנו של פיטס, הוא נכנס לרשימת עשרת המדענים הצעירים החשובים בארה"ב, ומקבל הצעות למשרות וללימודי דוקטורט מכל כיוון. הנער הצעיר הזה, שאפילו לא סיים תיכון, הופך במהרה לכוכב עולה (ומאוד לא אוהב את התהילה). למרות שהוא מעולם לא למד באופן רשמי במסגרתה, מחליטים באוניברסיטת שיקגו להעניק לו תואר המקביל ללימודי תעודה באומנות כהוקרה על הישגיו. לאורך כל הקריירה שלו, זה יהיה התואר היחיד שוולטר פיטס יקבל אי פעם.
הכרות נערכת בין פיטס לבין נורברט ויינר, אבי תחום הקיברנטיקה, שמתרשם מעבודתו ומציע לו לעבוד אצלו ואף להרשם לדוקטורט אצלו ב-MIT במטרה לבסס על הרעיונות שלו דרכים חדשות לעיבוד מידע בקרב מכונות. תחת ויינר, פיטס שואף לקחת את המודל הפשטני שיצר ולהפוך אותו לריאליסטי יותר, כרשת תלת מימדית של נוירונים. במקביל, ויינר מצליח לשכנע את MIT לגייס חוקרי מוח, ומקולוק מגיע למכון. יחד הם מקימים צוות במטרה לטפל במשימה, אבל מכאן הסיפור מתחיל להדרדר.
אשתו של ויינר, מרגרט, מאוד לא אוהבת את מקולוק חובב האלכוהול והמסיבות. היא חוששת, לפי אחת הסברות, שהוא יפגע בקריירה של בעלה ולכן בודה סיפור לפיה בנו של מקולוק פיתה את בתם המשותפת. ויינר, במברק קצר אך תקיף, מחליט לנתק את כל קשריו עם פיטס ועמיתיו. בבת אחת פיטס מאבד את המנטור שלו ולאט לאט הופך להיות מבודד יותר ויותר חברתית.
בהמשך, הוא לוקח חלק בניסוי שנערך על צפרדעים. המאמר של הצוות, שנקרא "מה העין של הצפרדע יכולה ללמד אותנו על המוח של הצפרדע", מראה שחלק מהעיבוד של המידע הראייתי מתחיל כבר ברשתית. הממצאים מרתקים, אך גם סותרים את השערתו הראשונית של המודל של פיטס, לפיו המוח הוא המרכז בו מתבצע עיבוד המידע, ולא אף מקום אחר (אם כי כיום אנחנו יודעים שהרשתית היא חלק ממערכת העצבים המרכזית).
האכזבה מהממצאים הופכת מהר מאוד לייאוש, וברגע אימפולסיבי מחליט פיטס לשרוף את כל תזת הדוקטורט שעליה עמל, ושנים של עבודה קריטית נעלמים בתהומות הנשייה לבלי שוב. פיטס נוטש את עולם המדע והמחקר לבלי שוב, ולמעשה גם את כל תחומי העניין שלו, ובעשר השנים הבאות הוא מסתגר בביתו ושותה ללא הכרה. ב-14 במאי 1969 הוא נפטר בודד בביתו עם דליות בוושט, שמופיעות בעקבות שתייה מופרזת, כשהוא רק בן 46.
שמו של פיטס אולי נשכח עם השנים, אבל עבודתו בהחלט נותרה אחריו והפכה להיות הבסיס שעליה קמו כמה מהתחומים החשובים של זמננו. הנוירונים של פיטס ומקולוק הפכו להיות הבסיס שמאחורי רשתות הנוירונים המלאכותיות הראשונות שבהם השתמשו אבות הבינה המלאכותית, שדווקא כן זכו להכרה ואף לפרסי נובל. למעשה, גם המודלים של הבינה המלאכותית בת זמננו, שמסוגלים לדברים שמדהימים את האנושות פעם אחר פעם, מבוססים במהותם על הרעיונות והמתמטיקה של פיטס ומקולוק. במקביל, מכונות חישוב פותחו על סמך המודלים שלו, ונוסד תחום מדעי המוח החישוביים, שמנסה לתאר את המוח במודלים מתמטיים ומגיע לשיאו בשנים האחרונות עם מגוון פרוייקטים ענקיים כמו הקונקטום ופרויקט המוח האנושי, שעוזרים לנו לחבר עוד ועוד פיסות בפאזל הבלתי נגמר של המוח שלנו. ואולי כיום, כשאנחנו חיים את מורשתו בכל כך הרבה צורות, נכון שנזכור גם את הנער ההוא, החריג בנוף, שבזכותו בין היתר כל זה קורה.
אני רוצה להודות לתומכי הפטריאון של הבלוג, ובראשם למתן רינג, יובל שער, בני גויכמן, רועי וקראט ותמר כהן, התומכים המובילים. אם התוכן עניין אתכם, אני מזמין אתכם להפוך גם לתומכים, לעזור ל”סיור מוחות” לצמוח ולקבל מגוון רחב של הטבות כמו תכנים בלעדיים, יכולת להשפיע על הנושאים וצפייה בפוסטים לפני כולם. פרטים נוספים כאן
הצטרפו לרשימת התפוצה של הבלוג וקבלו את התכנים ישירות למייל
וולטר פיטס (ויקיפדיה, פרנסיס בלו)