האישון, הפרח וגז העצבים: מנגנון זעיר מחבר בין יופי למלחמה

רבים נוהגים לכנות את האישונים "הצוהר לנפש". העיגול השחור שבמרכז העין נתפש כסמל לרגש, למשיכה ואף לרמזים לא מודעים על מצבנו הפנימי. בפועל זהו חלק אינטגרלי ממערכת הראייה: האישון הוא בעצם חור עגול בתוך הקשתית, שדרכו נכנס האור אל העין.

בחשכה, למשל, האישונים רחבים יותר, וכך למרות שאין הרבה אור בחוץ, אנחנו עדיין רואים טוב. באור יום, האישון מכווץ יותר. המנגנון הזה נראה אינטואיטיבי, כמעט מובן מאליו, אבל דווקא דרכו אפשר ללמוד משהו עמוק על הדרך שבה הגוף מגיב למצבי חירום, על מנגנוני ההרפיה שלו, ואפילו על הקשר המפתיע בין פרח רעיל לבין נשק כימי.

כאשר אנחנו נקלעים למצב חירום – איום פיזי, צורך לברוח או תגובה מיידית לסכנה – הגוף לא מתפקד כפי שהוא פועל בשגרה. לשם כך קיימת מערכת העצבים הסימפתטית, האחראית על תגובת ה"הילחם או ברח". במצב כזה סדרי העדיפויות משתנים: האנרגיה מוזרמת לשרירים, קצב הלב עולה, כלי הדם מתרחבים כדי להזרים יותר חמצן – וגם האישונים מתרחבים. הרחבת האישון מאפשרת כניסה מוגברת של אור ושיפור זמני של הראייה, מרכיב חיוני בהישרדות.

אלא שדריכות מתמשכת אינה מצב בריא. גוף שאינו יוצא ממצב חירום עלול להינזק. כאן נכנסת לפעולה מערכת עצבים אחרת, משלימה: מערכת העצבים הפאראסימפתטית. תפקידה הוא להשיב את הגוף לשגרה, להאט את קצב הלב, להפחית את הדריכות, לצמצם כלי דם, ובין היתר גם לגרום לאישונים להתכווץ.

המערכת הפאראסימפתטית פועלת באמצעות חומר כימי בשם אצטילכולין, שהוא מוליך עצבי (נוירוטרנסמיטר), כלומר חומר שמעביר אותות בין תאי עצב. כאשר אצטילכולין מופרש באזור העין, הוא נקשר לקולטנים בשרירים הקטנים שמפעילים את הקשתית וגורם לאישון להתכווץ.

לאצטילכולין יש תפקידים רבים נוספים בגוף: הוא משתתף גם בשליטה על שרירי השלד. כאשר אנחנו רוצים לכופף יד או להזיז רגל, תאי עצב היוצאים מחוט השדרה משחררים אצטילכולין בקצותיהם. החומר נקשר לקולטנים על פני השריר וגורם לו להתכווץ. כדי שתנועה תהיה מדויקת ונשלטת, צריך לשחרר את השריר בתזמון מדויק. לכן הגוף מפרק את האצטילכולין במהירות באמצעות אנזים ייעודי (אצטילכולין-אסתרז), וכך הכיווץ נפסק והשריר חוזר למצב רפוי.

בתקופת הרנסנס נהגו נשים באירופה לטפטף לעיניהן תמצית מצמח בשם אטרופה בלדונה. הטיפות הרחיבו להן את האישונים, מראה שנתפש כמושך יותר. אישונים מורחבים נתפשו אז – ויש שיאמרו שגם כיום – כסימן ליופי, ריגוש ותשוקה.

"בלדונה" (bella dona) פירושו באיטלקית "אישה יפה". אך מאחורי השם הרומנטי מסתתר צמח רעיל. החומר הפעיל בתמצית הזו הוא אטרופין – תרכובת שמדכאת את פעולתו של האצטילכולין. כאשר האצטילכולין חסום, האישון אינו מתכווץ – ולכן נשאר מורחב.

אם השם "אטרופין" מצלצל מוכר, הסיבה פשוטה: זהו בדיוק אותו חומר הנמצא עד היום בערכות ההתגוננות מפני נשק כימי. אותו חומר פעיל ששימש להרחבת אישונים בעיני נשים ברנסנס, משמש כיום כהגנה מפני אחד מכלי הנשק הקטלניים ביותר – גזי עצבים.

כדי להבין מדוע, צריך לחזור לאצטילכולין. גזי עצבים פועלים על ידי עיכוב של אצטילכולין אסטרז, האנזים שמפרק את האצטילכולין. משמעות הדבר היא שהאצטילכולין ממשיך לפעול ללא הפסקה: השרירים נותרים במצב של כיווץ מתמיד. התוצאה היא רעידות קשות, שיתוק, ובעיקר כשל של השרירים החיוניים – שריר הלב ושרירי הנשימה. ללא טיפול מהיר, המצב הזה מסתיים במוות.

כאן נכנס שוב האטרופין — אך הפעם כטיפול מציל חיים. האטרופין לא מפרק את האצטילכולין, אלא חוסם את הקולטנים שלו. כלומר, גם אם האצטילכולין ממשיך להיות נוכח בשפע מסוכן בגלל גז העצבים, הוא לא יכול להפעיל את השרירים. כך נמנע הכיווץ הבלתי נשלט.

חשוב להדגיש: אטרופה בלדונה נמנה עם הצמחים הרעילים ביותר המוכרים לאדם. למרות שהחומרים הפעילים שבו נחקרו לשימושים רפואיים מגוונים, כל חשיפה בלתי מבוקרת עלולה להיות מסוכנת. מכיוון שאצטילכולין מעורב בשלל תהליכים במוח ובגוף – בראייה, בתנועה, בלב, בזיכרון – שיבוש שלו עלול לגרום לתופעות לוואי קשות, ולכן חשוב להשתמש בו רק תחת אישור והדרכה רפואית.

ועדיין, סיפורו של האטרופין ממחיש באופן חד את האופן שבו ביוכימיה פשוטה לכאורה מחברת בין עולמות רחוקים: בין פרחים למלחמות, בין טיפול יופי לאיום קיומי, בין חיי היום־יום לבין תרחישי קיצון. המנגנון הזעיר של האישון, חור קטן בקשתית, מוביל אותנו למסע שמתחיל בביולוגיה של הראייה, עובר דרך עצבים, שרירים וכימיה של המוח, ומסתיים בשאלות של רפואה, היסטוריה וטכנולוגיה צבאית. זוהי תזכורת עד כמה גוף האדם, ובעיקר המוח, שוזרים יחד עולמות שנראים רחוקים זה מזה – יופי ומוות, טבע ומלחמה.

הצטרפו לרשימת התפוצה של הבלוג וקבלו את התכנים ישירות למייל