קיץ, חם, לח, אי אפשר לנשום, והכי גרוע זו הזיעה הזו, אנחנו מרגישים רטובים, מרגישים מסריחים, וזה מכביד עוד יותר על מזג אוויר שמלכתחילה הוא בלתי נסבל. כולכם כנראה יודעים שהגוף מקרר את עצמו דרך הזעה. מים הם הרי מוליכי חום מעולים. אבל האמת היא שזיעה היא אחד הדברים הייחודיים שעיצבו אותנו לאורך האבולוציה והפכו אותנו לייצור משגשג.
בני האדם הם מהמינים הבודדים בטבע שמזיעים כדי לקרר את עצמם. מה שככל הנראה אפשר לנו לפתח את מנגנון ההזעה היה איבוד הפרווה. האדם הוא הקוף היחיד שאינו פרוותי. ההערכה היא שגם לאבות אבותינו האוסטרלופיטקוס (ובהם לוסי) הייתה פרווה, והיא החלה להדלדל רק אצל מיני האדם, לפני כ-2 מליון שנים.
פרווה עבה על העור מקשה מאוד על תהליך ההזעה, היא מונעת מהזיעה להתפשט בצורה יעילה על העור ולהתאדות, במקום זאת היא תתקע מתחת לפרווה החמה, תצטבר שם ותוכל לגרום להיפרתרמיה, חימום יתר של הגוף שעשוי להיות מסוכן. כנראה שזו הסיבה העיקרית שבגללה יונקים פרוותיים בעיקר מלחיתים, כלומר פותחים את פיהם ומאדים דרכו לחות. בעוד שאצלנו, היצורים חסרי הפרווה, אפשר לווסת את החום בכל רחבי הגוף בצורה יעילה יותר דרך הזעה.
אך אם תשאלו חוקרים רבים, היתרון שהזעה סיפקה לאדם הוא הרבה יותר עמוק מזה, ומבוסס על יכולת מרשימה שהתפתחה אצל בני אדם: ריצה אירובית. אנחנו לא היצור המהיר ביותר בעולם, רוב היונקים רצים למרחקים קצרים מהר מאיתנו, אפילו סנאים. אבל האדם מסוגל להתמיד בריצה אירובית למרחקים ארוכים ולאורך זמן, גם כשחם מאוד בחוץ, יותר מכל בעל חיים אחר.
לזיעה יש תפקיד חשוב ביכולת המיוחדת הזו. בעלי חיים לא יכולים להלחית תוך כדי ריצה, לכן הם חייבים לעצור כדי לווסת את הטמפרטורה, אחרת, עשויה להתפתח היפרתרמיה, שעלולה להיות קטלנית. הזעה לא עובדת כך, ולכן תנועה לא מגבילה את היכולת שלנו לאבד חום, אנחנו יכולים לווסת את הטמפרטורה שלנו גם תוך כדי ריצה על ידי הזעה מוגברת, ובכך מסוגלים לרוץ לאורך זמן טוב הרבה יותר מבעלי חיים אחרים שאינם מזיעים.
ואכן, אין בעל חיים שרץ ריצה אירובית למרחקים טוב כמו האדם, אפילו בעלי חיים אחרים שכן מזיעים, כמו סוסים וקופי אדם אחרים, לא עושים זאת ביעילות טובה כמונו. דוגמה לכך ניתן לראות ב"מרתון האדם נגד הסוס", מרוצים הצוברים פופולאריות בהם בני אדם מתחרים בריצת עשרות קילומטרים נגד רוכבי סוסים. במרוצים כאלה הסוסים שועטים קדימה, אך לקראת החלק השני של המירוץ, אחרי קילומטרים רבים, האצנים מתחילים להשיג את הסוסים, עד כמה שזה לא ייאמן.
ייתכן, אם כן, שזו הייתה שיטה שבה בני האדם הראשונים צדו בעלי חיים, אולי עוד לפני שהיו ברשותם חניתות. כל שהיה צריך הוא לרדוף אחרי הטרף לאורך זמן, ואפילו בשעות היום תחת השמש הקופחת, ובעוד שהאדם היה יכול להחזיק מעמד בריצה שכזו בזכות ההזעה, חיות אחרות היו קורסות מחימום יתר של הגוף. יש שבטים של ציידים לקטים בני זמננו שמשתמשים עד היום בשיטה זו כאסטרטגית ציד. ויש חוקרים שמאמינים שביחד עם הופעת הזיעה השתנה גופם של בני אדם קדמונים כך שיתאים טוב יותר לריצה למרחק. ואם זה אכן המצב, ייתכן שהיכולת לרוץ ובכך להשיג טרף איכותי יותר, סיפקה לבני האדם תזונה עשירה יותר, שאולי הייתה הזרז שמאחורי גדילת המוח האנושי, שהחלה בערך בתקופה הנ"ל והפכה אותנו בסופו של דבר להיות מי שאנחנו.
אם כך, אין ספק שהזיעה יכולה להיות מעצבנת ומייאשת, אבל אם תסתכלו עליה מנקודת מבט כזו, י כדאי לתת לה קרדיט ולהלל אותה, כי ייתכן שבזכותה אתם כל כך חכמים.
אני רוצה להודות לתומכי הפטריאון של הבלוג, ובראשם למתן רינג, יובל שער, בני גויכמן תמר כהן ורועי וקראט, התומכים המובילים. אם התוכן עניין אתכם, אני מזמין אתכם להפוך גם לתומכים, לעזור ל”סיור מוחות” לצמוח ולקבל מגוון רחב של הטבות כמו תכנים בלעדיים, יכולת להשפיע על הנושאים וצפייה בפוסטים לפני כולם. פרטים נוספים כאן
הצטרפו לרשימת התפוצה של הבלוג וקבלו את התכנים ישירות למייל
סרטון של מכון דוידסון המסביר את הקשר בין חסימת זיעה להיפרתרמיה
מדהים לגלות שלזיעה יש תפקיד כל כך חשוב בחיים שלנו מלבד לצנן אותנו
לא סתם הגוף שלנו מזיע, זה מה שעוזר לנו לקרר את עצמנו, לרוץ, לצוד ולהתפתח.
היום זה מאפשר לי לשנות את נקודת המבט שלי על אנשים מזיעים- אולי הזעה מכסה את הגאוניות שלהם.
מוח חכם